שברי מוטיבציה

כשמנסים לסגל הרגל חדש, יש שני אתגרים עיקריים. האתגר הראשון הוא ללמוד את המיומנות שההרגל דורש. האתגר השני הוא להתמיד בו.

אבל כשהמיומנות כבר לא חדשה, נשאר רק הקושי השני. הקושי להתמיד.

אין את הקשיים של ההתחלה, אבל גם אין את הסיפוק של ההתמודדות איתם. אין את ההתרגשות של לחוות משהו חדש, ואין את תחושת השינוי וההתפתחות. יש רק שגרה.

ושגרה זה מ-ש-ע-מ-ם.

ואז מתחילות השאלות. "למה אני בעצם צריך את זה?", "אולי היום אוותר?", "אולי אחפש משהו שונה?" וכמובן, הדובדבן שבקצפת הוויתור העצמי, היהלום שבכתר התירוצים: "אני לא חושב שזה באמת עובד".

אולי זה התרגול, אולי זה אני, אולי זה המציאות. זה לא כל כך משנה, אבל היו לי תקופות ששאלתי את עצמי אם זה בכלל עובד. תקופות בהן שמתי לב שאני לא מגיב לקשיים או כעסים כמו שהייתי רוצה או כמו שפעם הגבתי, ותהיתי אם הגעתי לתקרת זכוכית? אולי זה המקסימום שהתרגול יכול לתת לי? האם הגעתי לעומס המנטלי המירבי שאני יכול לסחוב?

ואם כן, אז מה עכשיו?

פעם שאלתי מורה זן, איך אני יכול לדעת שהתרגול עובד עבורי. "אתה לא יכול", הוא ענה. "תמשיך לתרגל".

"אוקי" עניתי. לא ממש מסופק מהתשובה.

הוא שתק.

אני שתקתי.

ואז הוא לא התאפק, והמשיך, "זאת הבעיה הכי גדולה של מתרגלים. כל הזמן בודקים, כל הזמן משווים. 'הייתה לי מדיטציה טובה', 'הייתה לי מדיטציה גרועה', 'התרגול עובד', 'התרגול לא עובד'. תפסיק לבדוק, פשוט תתרגל. האנשים שסביבך מרגישים את זה".

זה רעיון! חשבתי לעצמי, תוך כדי שאני מפספס לחלוטין את העיקר בתשובה שלו, אשאל את האנשים שסביבי האם לדעתם התרגול עובד לי.

שאלתי את הילדות שלי, אבל הן סירבו לענות לי תשובה ברורה, קצת מפני שהן חשדו שזו שאלה מכשילה ושאני זומם משהו, אבל בעיקר כי באותו רגע עמדתי בינן לבין הטלוויזיה.

אז שאלתי את אשתי, והיא אמרה לי שאני לא כל כך מתרגל לאחרונה, אז אי אפשר לדעת.

וזה היה נכון...

פתאום הבנתי שבתקופות בהן תרגלתי בקביעות אף פעם לא הרגשתי שזה "לא עובד", אבל גם לא הרגשתי שזה "כן עובד". קצת כמו כל יום שבו לא כואב לך כלום. כמו כל שנה שאין בה מלחמה. פשוט לא שמתי לזה לב.

ומצד שני, אם אני לא מתרגל, אז זה קצת לא הוגן לטעון שהתרגול לא עובד...

נו טוב, אמרתי לעצמי, נחזור לתרגל בקביעות.

---

חופש גדול, ואני מוצא את עצמי עם הרבה ילדים שמתרוצצים לי בבית, חלקם שלי, חלקם לא.

אני מתרוצץ אחריהם, מרפא חולים, מאכיל רעבים וממזער נזקים.

לעיתים אני מרים את הקול, כשאני מנסה לקבל את תשומת הלב של ילדה כלשהי. לעיתים אני חסר סבלנות, כשאני צריך לחתוך דרך המון אדם כדי להגיע לילד שזקוק לעזרה. לעיתים אני מותש, כשימי הקיץ נמשכים אל תוך הלילה.

"אתה יודע, לא נראה שהמדיטציות שלך כל כך עובדות", אומר לי אחד הילדים, בחיוך ממזרי.

אני עוצר, מחזיר חיוך, ואומר "בטח שעובדות. היית צריך לראות אותי קודם, לפני שהתחלתי לתרגל".

וממשיך הלאה.