המסע בין ארבעת סוגי הכעס

הערה:

הקטע הבא כולל תרגום עברי למונחים באנגלית, שגם הם בטח תורגמו מקוריאנית, או משהו דומה. אמנם את המונחים אני תרגמתי מאנגלית, אבל אני לא מתרגם, לא אנגלי, בטח לא קוריאני, וגם לא משהו דומה, ולכן, אני ממליץ לכם בחום לא להיקשר למונחים עצמם.

עכשיו כשאני חושב על זה, באופן כללי אני ממליץ לא להיקשר לשום דבר שאני כותב...

תהנו.

---

זן מאסטר סונג סאנג דיבר על ארבעה סוגים של כעס: כעס של השתוקקות, כעס של שיקוף, כעס של תפיסה, כעס של אהבה.

כעס של השתוקקות נובע מכך שאנו רוצים משהו אבל לא מצליחים לקבל אותו, וזה, ובכן, מכעיס אותנו.

זה יכול להיות צרכים פיזיים, כמו נניח, אוכל, מזגן, או פשוט קצת שקט בסוף היום, אבל גם רצונות לא מוחשיים כמו קידום בעבודה, הערכה מחברים ומשפחה, או פשוט קצת שקט בסוף היום.

הסוג השני של הכעס, כעס של שיקוף, לא נובע ישירות מתוכנו אלא עולה כאשר אנחנו רואים מישהו אחר כועס, וזה גורם לנו לכעוס. אולי האדם שמולנו כועס עלינו, אולי לא, אבל אווירת הכעס סוחפת אותנו ואנחנו מתחילים לכעוס בחזרה.

לדוגמה, כשהילדה מדברת אלי בחוצפה או צועקת עלי, אני, שעד לפני שניה הייתי נינוח כמו ערימת כביסה לא מקופלת, מאבד שליטה ומתפרץ בחזרה, מתוך הנחה לא מבוססת שאם אני אצעק יותר חזק ממנה היא תצליח לשמוע אותי, וכך באמת תבין את המסר שאני מנסה להעביר לה, תעצור, תבקש סליחה ואפילו תודה לי על כל ההשקעה שלי בגידול שלה בעשור האחרון.

מעניין שזה משהו, שמשום מה, מעולם לא קרה...

בניגוד לשני הסוגים הראשונים של הכעס, בהם האדם נגרר ולא בשליטה, כעס של תפיסה מדבר על מצב בו האדם מבין שהוא מתחיל לכעוס, מרגיש ורואה זאת, והמודעות הזו מאפשרת לו להאט את הקצב או להנמיך את הלהבות מהר יותר. במילים אחרות, כועס, אבל פחות.

סוג הכעס האחרון, כעס של אהבה, הוא כביכול הרמה הגבוהה ביותר של הכעס, כי בעצם הוא לא כעס בכלל, הוא הצגה.

כדי להבין זאת הרבה פעמים משתמשים בדוגמה של הורים שמנסים להזהיר את הילד שלהם ממעשה מסוכן כמו לגעת בסיר חם או להתפרץ לכביש. הילד לא מקשיב ומסכן את עצמו, ואז ההורה מרים את הקול וכך הילד מבין את המסר, ונזהר.

ההורה בדוגמה הזו לא באמת כועס, הוא מפגין שליטה מלאה על המחשבות והמעשים שלו, מציג כעס כשצריך, מפסיק מיד בזמן ולא משאיר איתו כעס שעלול לאכול אותו אחר כך מבפנים.

---

קראתי ושמעתי את התיאורים האלה כמה פעמים בשנים האחרונות. זן מאסטר דה בונג כתב עליהם, וזן מאסטר בון שים דיברה עליהם בריטריט שהשתתפתי בו.

בכל פעם כששמעתי אותם, מצאתי את עצמי חושב על כל מיני מצבים בהם כעסתי על הילדות, ואמרתי לעצמי שהרבה פעמים לא באמת כעסתי כשהרמתי את הקול, אלא שזה היה בכוונה, הצגה של כעס, או לפחות שהייתי בשליטה.

אבל זה לא באמת נכון.

זה גם ממש לא משנה.

הילדות שלי לא יודעות מי זה סונג סאנג, הן לא שמעו על דה בונג וגם לא פגשו את בון שים.

הן גם לא יודעות להבחין בין סוגי הכעס השונים.

כשאני כועס, כל מה שהן רואות זה אבא כועס.

ולכן, במקום להתבונן בכעס שבתוכי, אני צריך לנסות לראות את הילדה שמולי.

וכשאני מצליח לעשות את זה, אני אולי מרגיש קצת דביל, אבל אני כבר לא כועס.