נפלאות התנומה

נהוג לחשוב על ה"הארה" כדבר גדול וחובק כל, שינוי תודעה מלא. היעד הסופי של התרגול, לפחות בחלק מהמסורות.

אבל יש גם הארות קטנות יותר. הן לא יעד, אבל הן לפעמים חלק מהדרך.

"קנשו" הוא מונח מעולם הזן שמתאר הארה רגעית, קטנה כזו, אבל עמוקה. רגע קטן בו משהו פתאום מסתדר.

זה לא שאתה לפתע מבין את הכל, אבל יש איזו תובנה שפתאום מחלחלת. כמו תשובה שהגיעה גם בלי שידעת שאתה מחזיק את השאלה.

כדוגמה נוסטלגית, לוותיקים שבינינו, זה כמו מכה על הטלוויזיה הישנה, שפתאום גורמת לתמונה להתייצב ולהיות ברורה יותר, למרות שאתה עדיין לא מבין בדיוק באיזו תוכנית אתה צופה.

בדרך כלל זה קורה בלי להתכוון. יש הרבה סיפורי זן על רגעי הארה משעשעים שקרו בסיטואציות שונות ומשונות. אחד ראה סוס שותה מים מהנהר, אחת שמעה אוכל ניצלה על המחבת, דברים כאלה.

לי זה קרה כשראיתי מורה זן ישן.

זה היה הריטריט הראשון שלי. ובדיוק החלה ההפסקה הראשונה, שהגיעה אחרי כמה שעות של פעילות ומדיטציה.

עדיין התרגשתי מכל החוייה החדשה הזו, ומצאתי את עצמי מסתכל סביב ומנסה להבין מה אני אמור לעשות עכשיו. לצאת החוצה להתבונן בנוף? לשתות תה? לקרוא ספר?

ואז ראיתי את המורה הזה, לא רחוק ממני, פשוט נשכב על המזרון שלו, שם את ראש על הכרית, ונרדם.

הוא היה מורה הבכיר בריטריט, היו בחדר המדיטציה עוד הרבה אנשים, אבל זה לא שינה כלום.

הייתה הפסקה, אז הוא פשוט היה בהפסקה. הוא היה עייף, אז הוא הלך לישון. 

ככה פשוט.

מאוחר יותר, כשנגמרה ההפסקה וסימנו למתרגלים לחזור למקומות, הוא קם, החליק את בגדיו, והתיישב חזרה למדיטציה.

יש הרבה משפטים שמנסים להסביר את מהות הזן או את אופן התרגול למתרגלים: "להיות בכאן ועכשיו", "לעשות מה שאתה עושה במאה אחוז", "מרגע לרגע".

לא משנה כמה פעמים שמעתי את המשפטים האלה קודם, ואפילו חשבתי שאני מבין למה הכוונה, רק אז פתאום הרגשתי שאני באמת מבין לאן התרגול מכוון.

הרגשתי שאני מבין מה זה "זן".

בלי מילים. בלי סיסמאות.

ככה פשוט.

זאת הייתה אחת החוויות היותר חזקות שחוויתי בתרגול.

מאז אני מנסה לעשות את זה בעצמי. כשאני עובד, לעבוד. כשאני משחק עם הילדות, לשחק. כשאני כותב, לכתוב.

בכנות אני יכול להגיד שלא תמיד אני מצליח...

חוץ מתחום אחד: אם אני עייף, (ואני יכול), אני פשוט הולך לישון.

ככה אני, איש זן. מחוייב לתרגול, מרגע לרגע.

במיוחד כשצריך לישון.