ארבעת הנדרים הגדולים

בתחילתו ובסיומו של כל יום תרגול המתרגלים חוזרים על ארבע התחייבויות הנקראות "ארבעת הנדרים הגדולים",  שרוב הזמן, אם לומר את האמת, מרגישים גדולים מדי.

לדוגמה, הנדר הראשון הוא: "הברואים רבים מספור, אנו נודרים לסייע לכולם". הרי ברור שזה לא משהו שאדם יכול (או לפעמים רוצה) לעשות, והרבה פעמים תהיתי איך נדר כל כך תיאורטי ולא מעשי יכול להיות קשור לחיי היומיום שלי.

אבל אז, בערב אחד, רגיל לגמרי, הבנתי.

והסיפור היה כך:

הייתי לבד עם הילדות, בארגוני סוף היום, כאשר כל אחת מהן ביקשה ממני משהו אחר, זקוקה לי בדרכה.

"אבא, בוא תקרא לי סיפור".

"אבא, שים לי מוזיקה ושב לידי".

"אבא, אני צריכה לשאול אותך משהו".

הנה, בדיוק הנדר הראשון, חשבתי לעצמי. אני רץ בין החדרים, מנסה לסייע לכולן, אבל בעיקר להבין מה לעשות קודם. קורא עמוד בספר לאחת, מפעיל מוזיקה לשנייה, אומר לשלישית שתכנס למיטה ושתיכף אגיע.

השאלה "אבא אתה בא?" חזרה כמה פעמים.

התשובה "כן כן, חכי שנייה", חזרה גם היא.

אני ממשיך לעבור בין החדרים, מסיים פה, מרגיע שם, אבל לא מצליח. ילדה אחת נרדמה לי לפני שהספקתי לתת לה את מה שביקשה.

לא נורא, אולי אצליח יותר עם הנדר השני: "האשליות הן אינסופיות, אנו נודרים לחתוך דרך כולן". 

אני חוזר לזו שחיכתה לי ורצתה לספר לי משהו מקורות היום שלה. אני מקשיב לקשיים שהיא מעלה, נזכר בתרגול שלי, ומנסה לראות מעבר לדאגות או לשיפוטיות שלי שעלולות להופיע, לראות רק אותה ואת מה שהיא באמת צריכה ממני.

כשהיא עוצרת לרגע, אני מנסה לתת לה תשובה לשאלה שהיא העלתה, עצה שתתמוך בה ותעזור לה בדרך, רק כדי לקבל בחזרה את אותה תגובה מוכרת: "אוף, אבא, אתה לא מבין כלום!"

טעיתי.

כנראה שלא הייתי צריך לחשוב על פתרונות או הצעות. זה לא מה שהיא רצתה ממני.

סתם עוד אשליה.

כל מה שהיא רצתה ממני זה שאני אהיה שם. בלי להגיד כלום. רק להיות שם ולהקשיב.

זה הזכיר לי את הנדר השלישי: "הלימוד הוא אינסופי, אנו נודרים ללמוד את כולו".

אומרים שהכי טוב ללמוד מטעויות, ואת זה הרי יש לי בשפע...

ההורות יכולה להיות מאתגרת ולהציג בפני קשיים ומצבים שבכלל לא חשבתי עליהם. אני לא בוחר את הקשיים, אבל אני יכול לבחור לעשות את הכי טוב שאני יכול.

גם אם זה לא הכי טוב שיש.

אולי אי אפשר ללמוד את הכל, אבל אפשר לרצות ללמוד, אפילו קצת. כל פעם מחדש.

בהורות, בדיוק כמו בתרגול הזן, אין יעד, יש רק דרך, ואני מנסה ללכת בה, יום אחר יום, ערב אחר ערב.

וזוהי, עבורי, המשמעות של הנדר הרביעי והאחרון: "הדרך הגדולה היא בלתי נתפסת, אנו נודרים להגשימה".