סינגל-טאסקינג

שמעתי פעם מורה זן שאמר שהוא מאוד מפחד מכבישים מהירים. כששאלו אותו למה, הוא השיב: "כל כך הרבה מכוניות, ואף אחד לא באמת נוהג".

ואכן, אחד הדברים שאנחנו לא יודעים לעשות טוב, זה לעשות משהו אחד בלבד בזמן נתון. אנחנו כל כך גרועים בזה, שפשוט ויתרנו, וכדי לא להרגיש רע עם זה שוויתרנו, המצאנו לזה מונח, קידשנו אותו, ואנחנו מחשיבים אותו כיכולת מופלאה, כלי התמודדות חשוב, ומפתח להצלחה בעולם המודרני: "מולטי-טאסקינג".

מבלי להוריד בחשיבות היכולת "למקבל" פעילויות שונות, אני חושב שאפשר לומר שלקחנו את זה קצת יותר מידי ברצינות, אפילו עד כדי התמכרות ממש.

תקופה ארוכה זה לא הפריע לי עד ששמתי לב שכשאני גם נמצא עם הילדות שלי, גם כותב מייל בטלפון וגם מסדר את הבית, הבית בסוף מסודר, המייל נשלח, אבל עם הילדות שלי לא באמת הייתי, ולכן מאוד התחברתי לחלק בתרגול הזן שאומר שצריך לנסות לעשות בכל זמן נתון רק דבר אחד – אבל לעשות אותו במאה אחוז.

אז תיאוריה לחוד ומציאות לחוד, ובפועל, מיילים וילדות יחד...

אמנם המצב השתפר, ולמדתי איך להיות יותר עם הילדות בזמן שאני איתן, אבל עדיין היו הרבה מצבים, בייחוד בתקופות עמוסות, שהמשכתי למצוא את עצמי פונה לטלפון או למשימות אחרות בזמן שאני עם הילדות.

בשלב מסויים הבנתי שיש פה שני מצבים שונים – לפעמים אני מנסה לענות על מיילים בזמן שאני אמור להיות עם הילדות, ולפעמים המצב הוא שאני מנסה לשחק עם הילדות שלי בזמן שאני אמור לענות על מיילים.

ואלו שני דברים שונים.

ולכן יום אחד, כשניגשה אלי הבת הקטנה שלי בעודי קורא הודעה בטלפון ושאלה "אבא, אתה יכול לשחק איתי?". עניתי לה "לא. אני קורא הודעה".

ואז רק קראתי, בלי להרגיש רע לגבי זה.

ואחרי זה שמתי את הטלפון בצד, והלכתי לשחק איתה.

ורק שיחקתי. במאה אחוז.

הייתי כולי במשחק.

ולמרות זאת, היא עדיין ניצחה אותי.

נו טוב, זן זה לא פיתרון להכל.