top of page

חופש גדול

"בינתיים אני מצליח להיות בזן רק בקריאת מה שאתה כותב..." אמר לי חבר לא מזמן.


לומר את האמת, אני מבין אותו. יש הרבה תקופות שבהן אני כמעט לא מצליח להביא את עצמי לתרגל, וגם כשאני כן מצליח, ברגע שאני קם אני שם לב שאני מיד חוזר להרגלים הישנים, לחוסר הסבלנות, לצעקות ולחוסר ההקשבה. ברגעים האלה התחושה היא שהתרגול לא מחלחל לחיי היום יום שלי.


עכשיו זו תקופה כזו. שלהי החופש הגדול, ובין כל התיאומים היומיומיים עבור הילדות, עומס העבודה והחום הכבד, אני לפעמים שוכח שהזן הוא חלק מהחיים שלי, ולמרות שאני כן מתרגל, התרגול מרגיש לי מאוד מלאכותי, מאולץ, ולא אמיתי.


"אני על סף שבירה" אמרתי לא מזמן לאשתי, תוך כדי עוד שיחה על תכנון השבוע לילדות.

"לא נכון" היא השיבה "אני חושבת שכבר נשברת".

צחקנו.

"הרי מה אני כבר מבקש?" אני אומר לה "קצת שקט".

אני רק רוצה קצת שקט עם עצמי.

אני לא רוצה לעשות שום דבר מיוחד. לא מחפש לראות טלוויזיה, לא רוצה להיעלם לטלפון.

תנו לי רק לשבת ככה חצי שעה, למדטיציה. אולי איזה ריטריט קטן...


ואז פתאום אני מבין.

איזו התקדמות!

לפני שנתיים לא הייתי מסוגל לשבת עם עצמי בשקט חמש דקות, שלא לדבר על חצי שעה. הראש שלי לא היה מפסיק לרוץ ולחפש דברים שאני צריך לעשות או לרצות, לחשוב מה לא בסדר, להילחץ, להמציא בעיות ולהיות עסוק בלפתור אותן, ועכשיו, זה מה שאני מחפש? להיות חצי שעה עם עצמי?

מדהים.

מרגיש שעברתי מחסום ענק.


"לנסות, לנסות, לנסות. זאת דרך הזן", אמר לי פעם מורה זן.

אמיתי? מלאכותי? כנראה שזו סתם תקופה.

ממרחק הזמן רואים את השינוי.

אני בדרך הנכונה.


Comments


Post: Blog2_Post

תודה! להסרה יש להשיב "הסר"

bottom of page