לפני כמה ימים הלכתי ברגל בדרך שעד כה תמיד נסעתי בה ברכב. תוך כדי ההליכה שמתי לב לפתע לציור קיר מקסים. הוא לא נראה חדש, ובוודאי היה שם במשך כל עשרות, אולי מאות, הפעמים שחלפתי לידו ברכב, ולמרות זאת, ראיתי אותו עכשיו לראשונה.
אני חושב שהסיבה היא המהירות. עד עכשיו חלפתי לידו בנסיעה, ממוקד בדרך או טרוד במחשבות על היעד אליו אני נוסע, אבל עכשיו הלכתי ברגל, ולמרות שהייתי טרוד במחשבות באותה המידה, ההליכה לקחה הרבה יותר זמן, וכשיש זמן אפשר גם להסתכל סביב, וכשמסתכלים, רואים.
במובן הזה, זה הזכיר לי מאוד את תרגול הזן. הרי מה עושים בתרגול אם לא ללמוד איך להאט, להתבונן, ועל ידי כך להצליח לראות?
המשכתי הלאה בדרך ופתאום שאלתי את עצמי, מה עוד אני לא רואה?
חשבתי על הילדות שלי, שרוב החוויות שלי איתן בזמן האחרון קשורות להתארגנויות, הסעות וריצות לסידורים. אני ממהר איתן ממקום למקום כדי שנספיק להגיע, ואנחנו אכן מספיקים, אבל כמה דברים אני מפספס בדרך?
הן מדברות איתי כל הזמן. האם אני שומע?
הן משתפות אותי בחוויות מהיום שלהן. האם אני באמת מתייחס?
הלוואי שהייתי יכול להגיד שכן. בכנות, בזמן האחרון מרגיש לי שלא כל כך. ולכן שמחתי על התזכורת הזו. על השיעור הזה.
הכל נמצא מולנו, וכדי לראות צריך רק קצת להאט.
הגעתי הביתה בערב של אותו יום ובמקום לנסות "לסגור את הערב", ניסיתי להאט. להקשיב להן בארוחת הערב, לשאול עוד שאלות, לדובב אותן לספר עוד. להסתכל איתן בציורים בספר שקראנו לפני השינה, ולא רק לקרוא בכוונה להגיע לשקט של סוף היום.
היה רועש, היה ארוך, הייתי עייף.
אבל הייתי איתן.
וזה מה שחשוב.

Comments