אחת השאלות הגדולות שמתרגל זן מתבקש לשאול את עצמו היא "מי אתה?".
השאלה נשאלת, כמו כל קואן, לאו דווקא כדי לקבל תשובה מסויימת אלא כדי להגיע למצב תודעתי של "לפני חשיבה", בה נגלית המציאות בצורה ברורה, לא מעורפלת או מוסתרת על ידי מילים.
לשאלה "מי אתה?" יש מקום מאוד מרכזי בתרגול.
אני לא אוהב אותה.
אף פעם לא אהבתי.
השבוע הבנתי למה.
אנחנו חיים עכשיו בתקופה סוערת מכרגיל, ובזמן האחרון אני מוצא את עצמי מקיים שיחות עם אנשים רבים, חלקם שותפים לדעותי, חלקם לא, חלקם אנשים שאני מכיר זמן רב, וחלקם שפגשתי רק עכשיו.
השיחות אמורות לעסוק בהשקפות ודעות, אבל במקום זאת הן הופכות לשיחות על זהות. אנשים זרים משקיעים זמן רב כל כך בהגדרה אחד של השני במקום לדבר על המהות.
זה טבעי, יגידו אנשים. ככה המוח עובד. ככה אנחנו מתמודדים עם המורכבות של המציאות.
זה אולי נכון, אבל ברגע שאנחנו או בן שיחנו נאחזים בזהות מסויימת, אנחנו מתחילים להשליך עליה כוונות, מחשבות, דעות והשקפות שבכלל לא בטוח שהן שייכות לאדם שעומד מולנו.
ואז אנחנו כבר לא מדברים אחד עם השני.
אנחנו מדברים עם הזהויות.
"מי אתה?"
שמאלני? ימני? דתי? חילוני? חרדי? יהודי? ישראלי? דמוקרטי? ליברלי?
השאלה הזו היא כמו חול טובעני, שככל שאתה נע בו אתה שוקע בו יותר ומתחפר.
וכלל שממשיכים לעסוק בה, אנחנו רק נתקעים ושוקעים, נשארים לבד בתוך עצמנו.
מוקפים בזהויות.
ולכן אני לא אוהב אותה.
אבל היא עולה שוב ושוב, בכל שיחה שאני מנהל לאחרונה, אז במקום לענות עליה "כרגיל", עם הראש, ניסתי לענות עליה כמו קואן. בלי לחשוב.
מצחיק.
כשמשחררים, וכשמפסיקים לנסות לענות עליה במילים, המציאות נגלית בצורה ברורה ובהירה, ומה שרואים זה פשוט שני אנשים שמדברים. שני אנשים שמפחדים.
ואז, פתאום, כל הפערים נראים קטנים יותר.

Comments