הקיסר שאל את מורה הזן, "מה קורה אחרי שמתים?"
"אין לי מושג", ענה המורה.
"אבל אתה מורה זן!" תמה הקיסר.
"נכון, אבל אני מורה זן חי", ענה המורה.
לבני אדם קשה לא לדעת. הם תמיד מחפשים תשובות, ולא נחים עד שיש תשובה שמספקת אותם, לא חשוב אם היא נכונה או לא. ואיזו שאלה גדולה יותר משאלת המוות? כולם רוצים לדעת, ואף אחד לא יודע באמת. ואכן, רוב בני האדם מסרבים להכיר בסופיות החיים, ובוחרים בשיטה כזו או אחרת של הכחשה שמתארת איזושהי המשכיות לאחר המוות. יהיה זה עולם אחר, גלגולים נוספים או אופני חיים אחרים בעולם הזה.
אני זוכר את הפעם הראשונה שהייתי צריך להסביר על מוות לבנותי. הגדולה הייתה בת שלוש ומשהו, ואספתי אותה מהגן. בדרך ראינו ציפור מוטלת על הכביש ללא ניע.
"אבא, תראה" היא אמרה "צריך להביא אותה לרופא".
ידעתי שזה יגיע מתישהו.
לתפיסתי, אין שום דבר מעבר לחיים האלו, כאן ועכשיו, וגם אם יש הוא לא משפיע בשום אופן על איך שאני בוחר לחיות את חיי. אני לא אדיש למוות, אבל אני מרגיש בטוח לגמרי להגיד שאני לא יודע. כך זה היה תמיד, גם לפני שהתחלתי לתרגל זן.
אמרתי לעצמי - אם לא תעשה מזה עניין, זה לא יהיה עניין.
"היא לא צריכה רופא, היא מתה", עניתי.
"מה זה מתה?"
בום. הנה הגיעה השאלה. ידעתי שאני חייב לענות ולא סתם למסמס את זה. (אגב, בדיעבד, זה היה הרבה יותר פשוט מהפעם שהיא שאלה, כמה שנים מאוחר יותר, "אבא, מה זה מחזור?", אבל זה נושא אחר…).
בכל מקרה, צריך לענות. נשמתי עמוק, ורוקנתי ממוחי את כל מה שאני סוחב איתי וקשור למוות. את כל הזכרונות, הכאב, השכול, הגעגוע, האובדן והמבוכה. פשוט תענה על השאלה, אמרתי לעצמי.
"היא מתה, אי אפשר כבר לרפא אותה".
"אז לא תהיה יותר ציפור כזו בעולם?"
בום. סכין בבטן.
"לא". אמרתי. "ככה זה".
"יש עוד ציפורים, יהיו עוד ציפורים". הוספתי. ספק לה, ספק לעצמי.
היא לא אמרה דבר והמשכנו בדרכנו הביתה. מידי פעם לכסנתי את מבטי אליה, לראות האם היא בסדר. האם נפשה הצעירה צולקה לראשונה. אבל לא, נראה שהכל בסדר, ושהיא ממשיכה הלאה.
מעניין היה לראות איך כמה שנים מאוחר יותר היא והבת האמצעית הסבירו את נושא המוות לאחותן הקטנה, גם כשהייתה בת שלוש בערך.
הגדולות שיחקו, וכיוון שביקשנו מהן, שלא לומר הכרחנו אותן, לשלב את אחותן הקטנה במשחק, הן מצאו פתרון נהדר. "את תהיי מתה" הגדולה אמרה.
"מה זה מתה?" שאלה הקטנה.
אני ששמעתי את השיחה מהסלון חשבתי לעצמי, או, הנה השאלה הגדולה, בוא נראה אותן. והיטבתי להקשיב.
"מתה זה שאת שוכבת בלי לזוז" אמרה הגדולה, מסבירה את העיקר מבחינתה, וחוזרת לשחק.
"את גם לא יכולה לראות או לדבר", הוסיפה האמצעית.
הקטנה אמרה "בסדר", נשכבה על הגב, עצמה עיניים, שרבבה לשון כדי להוסיף לתיאטרליות של הארוע, ובאופן כללי נראתה מרוצה שהיא חלק מהמשחק.
אחד התרגולים בזן הוא לתרגל מצב מחשבתי של "לא יודע". אין זה אומר לחיות בלי שאלות. להיפך, השיטה העיקרית להנחייה עם מורה היא להישאל שאלות ולענות עליהן, אבל התשובה של "לא יודע", היא תשובה לגיטימית, שלא לומר הנכונה, במיוחד אם היא כנה ואמיתית.
במהלך השנים כשהבנות גדלו היו להן שאלות יותר מורכבות על המוות, כולל פחדים, מחשבות ועוד, ותמיד השתדלתי לתת להן תשובות ישירות, כולל לא מעט "לא יודע".
לפני שבועיים איבדתי את סבי היקר והאהוב. כשהתבוננתי במחשבות וברגשות שעלו בי שמתי לב שאני מרגיש קצת כמו ילד בן שלוש ששואל "אז לא יהיה יותר סבא כזה בעולם?" ובו בזמן כמו מבוגר שאומר "לא. ככה זה".
אני לא אדיש למוות. יש בי הרבה געגוע ועצב על לכתו, וגם שמחה על כך שזכיתי להכיר אדם כה מיוחד ועל הזמן שיצא לי לבלות במחיצתו, אבל אין לי שום שאלות ואני גם לא מחפש תשובות, כי לדעתי רק על ידי קבלה של המוות והכרה בקיומו נוכל באמת להשתחרר ממנו ולהתחיל לחיות את חיינו, בעולם הזה, כאן ועכשיו.
Comments