top of page

תובנה חדה של מתרגל ותיק

השעה מוקדמת, השחר עוד לא עלה. אנחנו יוצאים להפסקה קצרה בין חלקיו של תרגול הבוקר. לחות היום מתחילה להצטבר, דוחקת מפניה את צינת הלילה, אך השמיים עדיין חסרי צבע, והעולם עוד לא התעורר לשגרת יומו. השקט שבחוץ מופר רק על ידי קריאת ציפור אקראית וטפיחות נעליו של אצן משכים קום.

אני יוצא לפינת ההמתנה הקטנה שמחוץ לחדר התרגול שלנו, להנות משעת החסד הזו, ולשאוף קצת אויר בוקר צלול. לפניי יצא שותף לתרגול, מתרגל ותיק, וכיוון שהתרגול נעשה בשתיקה, שנינו פשוט מתיישבים שם, כל אחד עם עצמו, מחשבותיו ושתיקתו.


בשקט שמשתרר, אנו שומעים צליל נקישות עדינות, הולך וחוזר, מגיע מהחלון שמעלינו. אנו מסתכלים ורואים מספר חרקים עדינים שעפים ונתקלים בחלון הזכוכית, מנסים לעבור אותו, חוזרים ומנסים, חוזרים ונתקלים.


כיוון שאין שום תנועה או צליל אחרים סביבנו, שנינו מוצאים את עצמנו מתבוננים בהם, בניסיונותיהם לצאת אל עבר האויר הפתוח והבוקר העולה. החרקים הקטנים מטיחים עצמם בחלון שוב ושוב, מתדפקים בזכוכית שלא נראית מוטרדת כלל מכובד משקלם. נדמה שהם מתחרים בינם ובין עצמם, מי יצליח לפרוץ קודם או בכלל, מי יצליח לצאת החוצה אל עבר האור.


בעודנו מסתכלים, אנחנו שמים לב שהחלון השני, שנמצא ממש סנטימטרים ספורים לצידם, בכלל פתוח לרווחה.


אנחנו ממשיכים להביט בהם עוד כדקה, וכשאנחנו קמים לחזור לתרגול, המתרגל הותיק מסתכל עלי, ובוחר להפר את השתיקה עם מילה אחת בלבד: "כמונו".



Comments


Post: Blog2_Post

תודה! להסרה יש להשיב "הסר"

bottom of page