בהתחלה יש את השקט שלפני הסערה.
זה השקט הבלתי מורגש. השקט שתמיד מתעלמים ממנו, שלא שמים לב אליו גם כשהוא נוכח במלואו. לקום בבוקר אחרי לילה של שינה רצופה. להיות בריאים. להעביר יום עבודה בלי דרמה או עומס מיוחד. לראות את הילדות מסתדרות אחת עם השנייה ומשחקות יפה. לשאול איך היה בבית הספר או בגן ולשמוע פשוט "כיף".
את השקט הזה אנחנו לוקחים כמובן מאליו.
ואז פתאום, אנחנו מחפשים את השקט בזמן הסערה.
אבל זה השקט החמקמק. השקט שאתה רוצה להיות מסוגל להרגיש בפנים, לא משנה כמה סוער בחוץ. השקט שאתה חושב שאתה מתרגל עבורו, אבל ברגע האמת לא תמיד מצליח למצוא. לא להתעצבן בכביש, לא להיכנס לריב עם הילדה, ולהגיב בקור רוח כשאתה נפגע. לאסוף את עצמך גם אחרי בשורות קשות.
לפעמים אין שקט בכלל, לפעמים לוקח לו זמן להתגלות. לפעמים אתה מצליח לתפוס אותו ולהיאחז בו, ולפעמים זאת סתם עוד אשליה, ואתה פשוט מוותר על המאבק, שומט ידיים, ומחכה שהסערה כבר תחלוף.
ולבסוף, ישנו השקט שאחרי הסערה.
זה השקט המתעתע. דממה רועמת. אתה חושב שאתה שומע את השקט אבל בעצם הסערה עדיין מהדהדת לך בראש. אתה לא באמת שקט, אלא בעיקר מופתע שהיא חלפה ואפשר כבר להירגע. כשהילדה מתכרבלת איתך על הספה אחרי שהיא ביקשה סליחה. כשנפתרה הבעיה בעבודה. כשקיבלת בשורה חדשה, משמחת. כשאולי הצלחת לראות את הדברים אחרת. ואתה רוצה להיאחז בשקט הזה. לא לתת לו לחלוף.
אבל השקט הזה, המנחם, הוא אשליה.
כי מה הוא בעצם, אם לא רק השקט שלפני הסערה הבאה?
Comments