לאחרונה הייתי אמור לנסוע לחו"ל מטעם העבודה, ושני קולגות שטסתי איתם הזמינו אותי להצטרף אליהם לריצת בוקר. ניסיתי להתחמק באלגנטיות ושאלתי באיזו רמה הם, כדי שחלילה לא אעשה בושות או אירוע לבבי, אבל הם כנראה לא הבינו רמזים וניסו להרגיע אותי בכך שמדובר רק בריצה קלילה, "לא יותר מ-6-7 קילומטרים"...
בכל מקרה, הבנתי שלא אצליח לשכנע אותם לוותר לי על התענוג, ופניתי אל עבר המזוודה, נחוש להצליח לדחוס לתוכה גם זוג נעלי ריצה וקצת מוטיבציה.
כאן המקום לומר שאף על פי שאני עושה ספורט באופן (יחסית) קבוע, אני ממש לא אוהב ריצות. אני לא יודע אם זה המונוטוניות או הזמן שכל אימון דורש, אבל אם המטרה היא להזיע המון במשך חצי שעה אני דווקא מעדיף סאונה, או בכל מקרה פעילות אחרת.
אבל תראו מה זה, לפני שהספקתי להבין מה קורה מצאתי את עצמי עושה מתיחות באוויר הקריר של בוקר אירופאי קיצי, ומתחיל לרוץ.
כיוון שרצנו לא רחוק מהמלון, סיכמנו שאם אני מרגיש שאני לא יכול יותר, אני פשוט יכול להסתובב ולחזור.
וזאת דווקא הייתה בעיה, כי בגלל שהייתה לי תוכנית מילוט, מצאתי את עצמי חושב עליה.
רץ וחושב.
חושב ורץ.
מנסה לשכנע את עצמי שרצתי מספיק ואפשר לעצור, שאין לי שום דבר להוכיח.
ואז מסביר לעצמי שאמנם ריצה קלה זה לא, אבל אני דווקא סוחב לא רע, אז בעצם אין סיבה לוותר לעצמי, וצריך דווקא להמשיך.
אחרי כמה סבבים כאלה של ניסיונות שכנוע עצמיים (שלקחו די הרבה זמן כי לא היה לי מספיק חמצן להשקיע גם במוח), פתאום הבנתי שאלו אותם ויכוחים בדיוק שיש לי עם עצמי בזמן מדיטציה.
כן, כן.
הרבה פעמים, הדבר הכי קשה במדיטציה זה פשוט לסיים אותה. במיוחד אם אתה מתרגל לבד בבית, ולא בקבוצה.
השיח הפנימי הוא בדיוק אותו הדבר:
"הברך כואבת לי, אולי זאת לא תנוחה טובה להיות בה הרבה זמן".
"עברו רק 5 דקות, על מי אתה עובד?".
"ישבתי מספיק היום, יש לי עוד הרבה דברים לעשות".
"כבר פינית לזה זמן במיוחד. מה בדיוק אתה הולך לעשות במקום?".
וכן הלאה...
עד שנגמר הזמן.
אז ברגע שהייתה לי את התובנה הזאת תוך כדי הריצה, כל ההתמודדות שלי השתנתה, והופנתה להרגלים שסיגלתי לעצמי מתרגול הזן.
לנשום אחרת. לספור. להתבונן בסביבה. להתבונן בעצמי.
וכן הלאה.
עד שנגמר המסלול.
מעניין.
הסיבה שהצלחתי לרוץ, היא דווקא כי למדתי איך לשבת.

Comments