ריטריט

כשסיפרתי לאנשים שאני נוסע לריטריט השאלה הראשונה שלהם הייתה "מה זה?". אחרי שהסברתי שאני הולך לעשות מדיטציות במשך שלושה ימים, השאלה השנייה שלהם הייתה "ואתה עוד מתכוון לשלם על זה?".

עניתי בחיוך "ברור. שלושה ימים של שקט, לבד, בלי הפרעות מהעבודה ומהבית. אתם לא הייתם משלמים?", אבל אני מבין למה זה יכול להישמע מוזר למי שלא רגיל לתרגל באופן קבוע. ריטריט הוא כמו מחנה אימונים מרוכז, ואם לא הייתי מתרגל ממילא לא בטוח שזה היה נכון בשבילי. אני למשל, לא משחק כדורגל. ואם הייתם מספרים לי שאתם הולכים לשלושה ימים למחנה אימונים שבו כל מה שתעשו זה תרוצו ותשחקו כדורגל כל היום, הייתי בטח שואל "ואתם עוד מתכוונים לשלם על זה?"

עדיין, גבות הורמו ולא מעט שאלות נשאלו.

"מה, אסור לדבר בכלל?"

"זה לא קשה?"

"מה אתה אמור לעשות כל הזמן הזה?"

"השתגעת?"

וכדומה.

בכנות, גם לי היו שאלות. בכלל לא הייתי בטוח שזה נכון עבורי ללכת. מה שהטריד אותי זה לא היכולת או הרצון שלי לשבת במשך שעות במדיטציה, או לחיות למשך כמה ימים עם אנשים זרים, אלא משהו אחר, עקרוני יותר: אם אני כל הזמן אומר שהתחלתי לתרגל כדי להיות אבא טוב יותר, אז איך זה שאבא יעלם מהבית לכמה ימים אמור לעזור לילדות שלי?

"ואין טלפון?"

מה? רגע, חכו שנייה, אני מנסה להעלות רעיון עמוק יותר.

אז ככה, כמו שאמרתי - לא הייתי בטוח אבל החלטתי ללכת פעם אחת, לנסות ולראות בעצמי. תוך כדי הריטריט נזכרתי בסיפור ששמעתי ממורת זן, על נזירה שישבה לבד במדיטציה במשך שתים עשרה שנה במערה ---

"לשבת שתים עשרה שנה? אין מצב"

אוי נו, תרגעו כבר, זה לא שהיא רק ישבה ולא זזה שתים עשרה שנים, זה לא עשרים-וארבע-שבע. אוכלים, נחים, קוראים, מטיילים, אבל בעיקר עושים מדיטציה. בסדר? אפשר לחזור לסיפור?

--- בקיצור, כשהיא יצאה משם, אחרי שתים עשרה שנה, היא נשאלה מה היה הדבר שהיה לה הכי קשה בכל התקופה הזו, והיא ענתה שהדבר הכי קשה היה לוודא שהיא לא סתם מבזבזת את הזמן שלה.

הסיפור הזה נחרט אצלי בזיכרון. כי נכון, יש הרבה זמן של "כלום", ומאוד קל להשאיר אותו כ"כלום". הזמן עובר בין אם אתה עושה איתו משהו ובין אם לא. זה נכון בריטריט בדיוק כמו שזה נכון בחיי היום יום הרגילים. ולכן, מה שבאמת קשה, הרבה יותר קשה מההשכמות המוקדמות או השעות של הישיבה, זה לוודא שאתה לא סתם מבזבז את הזמן שלך.

אז לקחתי את זה ברצינות, וניסיתי לנצל את הניתוק והריחוק כדי להתמקד, להתבונן בתחושות, במחשבות ובתגובות שלי יותר לעומק. לנסות לתרגל את מה שמלמדים, ולחשוב איך אני מיישם את מה שאני לומד כאן גם בבית, וישבתי, וישבתי וישבתי.

זאת אכן הייתה עבודה קשה. גם בברכיים, גם בגב, ובעיקר בראש.

האם זה עזר?

האם לקחתי מפה משהו לחיי היום יום שלי?

האם אוכל להביא אותו אל משפחתי?

האם הצלחתי לא סתם לבזבז את הזמן שלי?

נגיע הביתה, ונראה.