רב-סמל זן

בהרבה מובנים השירות הצבאי מאוד מזכיר חיים במנזר זן. 

אתה מתנתק מהחיים הרגילים, מסתפק במועט, ומתנהל לפי לו"ז די מובנה. אתה חי ועובד עם אנשים אחרים, קם והולך לישון עם כולם, ואוכל עם כולם את אותו האוכל. 

נכון. יש הבדלים. לפעמים אתה מסכן את עצמך, לפעמים פוחד, לפעמים ממש נלחם, אבל רוב הזמן אתה בעיקר הולך ושואל את עצמך: "מה אני עושה פה בכלל?", וזה, צריך לומר בכנות, מאוד דומה למנזר זן...

אבל הדבר שהכי דומה בין הצבא לתרגול הזן הוא החיים מרגע לרגע.

למרות שתמיד יש מחשבות על העתיד, אתה חי רק את העכשיו. 

זאת תחושה מאוד מעניינת, שבתרגול יש הרבה ניסיון לכוון אליה, ורציתי לדעת למה ואיך זה קורה, מתוך תקווה שאוכל לקחת את הלימוד הזה חזרה לחיים האזרחיים שלי. 

כשעליתי על מדים הפעם, אמרתי לעצמי שאנסה להתבונן בזה ולחשוב על זה, אבל גיליתי להפתעתי שלא הצלחתי לחשוב על זה כלל...

זה לא שלא הפעלתי את הראש כשהייתי על מדים, אבל באמת שזה לא העסיק אותי לרגע. 

כשעבדתי, פשוט עבדתי.

כשצחקתי עם אנשים, פשוט צחקתי עם אנשים.

כשאכלתי פשוט אכלתי. 

אולי הלקח שאני צריך לקחת מזה הוא לא המחשבה, אלא החוויה. 

לא לנסות למצוא את ההסבר המנומק של למה זה קורה, אלא לנסות לחוות את התחושה של איך זה מרגיש. 

פחות הבנה, יותר תובנה. 

גם הלימוד הזה, מאוד מזכיר את הגישה של תרגול הזן. 

מעניין. 

היי, בדיוק הכינו קפה.