top of page

קשה לה, קשה לי

הבת שלי מספרת לי בדמעות על משהו שקרה לה בבית הספר. כואב לי לשמוע אבל אני נשאר בשקט ומקשיב. אני שם לב שאני רוצה לדבר, להגיד לה מה לעשות, מה לא לעשות, איך להתמודד, אבל זה פשוט לא נכון.

הקושי הוא שלה, ולא שלי, ואני לא יכול לפתור לה את כל הבעיות.

אני לא יכול לדבר בשבילה. אני לא יכול לעמוד על שלה בשבילה, אני לא יכול לסלוח בשבילה.

להתבגר זה קשה וכואב, אבל אני ממש לא יכול להתבגר בשבילה.

כן, אני יודע שילד שגדל ללא קשיים כלל מגלה כמבוגר שזהו הקושי הגדול ביותר שלו.

אני יודע.

אבל קשה לה. וזה קשה לי.


כשהתחלתי לתרגל מדיטציה לא חשבתי שאחד היישומים הקשים ביותר שלה הוא בשיחה עם אנשים אחרים.

לשבת ולשתוק. מדהים כמה לא לעשות כלום יכול להיות קשה.

רק להקשיב. להתבונן. בלי לחשוב מה להגיד, או מה צריך או אפשר לעשות. פשוט להיות קשוב ומודע לאדם שמולי.

וזה קשה לי. כי קשה לה.


אני יודע שמה שהיא מספרת לי לא באמת כזה גרוע, כי גם אני הייתי שם. כולנו היינו שם. אבל אני לא יכול לגרום לה להבין את זה. זאת בדיוק מהות ההתבגרות. החוויה האישית שלה יותר חזקה מכל דבר שאני אגיד לה.

כשהיא תרצה לשמוע מה יש לי להגיד, אני אגיד. לפעמים אגיד גם אם היא לא תרצה לשמוע, אבל אחר כך. לא עכשיו.

אולי מתישהו היא תחשוב על זה, ותוכל לקשר משהו שאמרתי למשהו שהיא חוותה בעצמה.

"אהה. לזה הוא התכוון", היא תגיד לעצמה, ותתנחם.

אולי.

אבל כרגע, קשה לה, וקשה לי.



Comments


Post: Blog2_Post

תודה! להסרה יש להשיב "הסר"

bottom of page