בוקר. מאוחר. אני ממהר לצאת לעבודה, ואם לא אצא עכשיו אאחר. הילדה עדיין אוכלת, אבל אם היא לא תזדרז היא תאחר לגן. אני מצליח לשכנע אותה לסיים לאכול ולצאת מהבית, אבל כשהיא קמה מהשולחן היא מפילה את קערת הקורנפלקס והכל מתפזר על הרצפה.
אני חושב לעצמי "נו באמת", בקול רם מעיר איזו ביקורת לא בונה, ומנסה להבין מה אני אמור לעשות עכשיו.
אני מתחיל לנקות, מזיז אותה שלא תפריע, היא בוכה ואני תוך כדי מבקש ממנה שתירגע, אבל לא באמת רגוע בעצמי.
בסוף אנחנו מצליחים לצאת מהבית. אני שם אותה פחות או יותר בזמן בגן ויוצא לעבודה, ונראה שאגיע פחות או יותר בזמן, רק מותש לגמרי והיום עוד לא התחיל.
בדרך אני חושב על הבוקר, יודע שזאת לא הפעם הראשונה שמשהו כזה קורה וזו כנראה גם לא תהיה הפעם האחרונה. אני יודע שלא הגבתי כמו שהייתי רוצה, ושואל את עצמי מה אני יכול לעשות טוב יותר.
ואז אני מבין: קיבלתי קואן!
קואן הוא שאלה שמשתמשים בה הרבה בתרגול הזן. אין לה תשובה רציונאלית, והמורה מציג אותה בפני המתרגל לא בשביל לקבל תשובה, אלא כדי לבדוק אם הוא הבין.
מבולבלים?
מצוין!
זאת כבר התחלה טובה, מפני שלא מדובר בהבנה אנליטית או תיאורטית, ולכן התשובות לא חייבות להיות מילוליות, אז בלבול, או "אי-חשיבה" יכולים לפעמים לעזור. אבל שימו לב שלא מדובר סתם בהשתטות, התשובה כן צריכה להראות שהבנת את העניין. זה לא כל כך פשוט, ויש קואנים שיכולים ללוות אותך גם שנים עד שתפתור אותם.
אולי תרצו דוגמה כדי להבין, אבל אי אפשר לתת שאלות ותשובות אמיתיות מפני שהרבה פעמים אין תשובה נכונה אחת ויחידה. הדברים תלויים במצב בו אתה נשאל, באותו הרגע והסיטואציה, ואתה נדרש להגיב בהתאם.
בהיבט הזה זהו תרגול מצוין של מה שהזן מנסה לכוון אליו – איך לראות את הדברים כפי שהם, כאן ועכשיו, בלי רעש, פרשנויות, היאחזויות וכדומה, ואיך להגיב בהתאם.
מצד שני, למרות שמטרת התרגול היא בסוף להביא אותו לידי ביטוי גם בחיים האמיתיים, לפעמים מאוד קשה לזהות שעומד בפניך קואן כשאתה נתקל בו.
אולי זה מפני שרוב הקואנים שהמורים שואלים מתחילים בסיפור שמתרחש בסין העתיקה וכוללים נזירים, מורים ואירועים מהווי חיי המנזר, ובחיי היומיום שלי יש בעיקר ילדים, חדשות, מיילים והסעות לחוגים... אבל הנה, מידי פעם אתה מבין שאתה נתקל בקואן, וזוהי הזדמנות נפלאה לתרגל.
כפי שחשדתי, הבוקר הנורא ההוא לא היה הפעם האחרונה שהילדה תפיל קערת קורנפלקס או משהו אחר מהשולחן בדיוק כשצריך לצאת מהבית, והנה לאחר כמה שבועות זה קרה שוב. אני ממהר לצאת לעבודה, היא צריכה לצאת כבר לגן, וברגע האחרון היא מפילה את הקערה, וכל תכולתה מתפזרת על הרצפה.
גם הפעם המחשבה הראשונה שעברה במוחי הייתה "נו באמת", אבל מיד זיהיתי שמדובר בקואן שלי והתמקדתי.
ניגשתי לילדה, ואמרתי לה שתפסיק לבכות. הרמתי אותה מהכיסא ושמתי אותה בצד. ניקיתי בזריזות את הלכלוך. ראיתי שעדיין אנחנו יכולים להספיק. לקחתי את הילדה, נכנסו לאוטו ויצאנו לדרך. תפעול מושלם. היא הגיעה בזמן לגן. אני הגעתי בזמן לעבודה.
אבל נכשלתי בקואן.
לא הייתי צריך מורה שיגיד לי שלא פתרתי אותו בהצלחה. זה היה לי ברור, גם אם לא ידעתי להגיד במילים למה.
והנה, כדרכם של קואנים, בחלוף הזמן השאלה הופיעה שוב.
הפעם דווקא תכננתי את הזמן נכון והבוקר היה נינוח, ובכל זאת, דקה לפני שיוצאים מהבית, משהו קורה, קורנפלקס על הרצפה, ילדה בוכה, וזמן דוחק.
"הפעם אני מצליח את זה", אמרתי לעצמי. באתי אליה ואמרתי "הכל בסדר, קדימה לא קרה כלום" תוך כדי שאני מנקה סביבה. "בואי, שלא נאחר", הוספתי ברכות. הצלחתי לנקות, מתישהו היא הפסיקה לבכות, הכנסתי אותה לאוטו, ונסענו.
שוב הגענו בזמן, אבל שוב נכשלתי בקואן.
השנים עוברות, והקואן המשיך ללוות אותי ולהפציע מעת לעת.
הפעם האחרונה שזה קרה הייתה לא מזמן. הילדה כבר הולכת לבית הספר, ואני עדיין מנסה להגיע לעבודה. גם הפעם - בוקר לחוץ, חילופי דברים, קורנפלקס, רצפה.
אבל הפעם לא כעסתי ולא התמרמרתי, ולא חשבתי שום מחשבה מתלוננת או מחנכת. הסתכלתי על המטבח אבל אפילו לא ראיתי את השעון המתקתק או את הלכלוך המטפטף.
ראיתי רק ילדה בוכה.
לא ניקיתי, לא סידרתי, לא תפעלתי ולא מיהרתי. רק באתי אליה ואמרתי "הכל בסדר. ראיתי שזה היה בטעות".
חיבקתי אותה חיבוק אוהב, ונשארנו ככה, עד שהיא נרגעה, ורק אז נכנסנו לאוטו, ויצאנו לדרך.
הילדה איחרה לבית הספר, ואני איחרתי לעבודה.
אבל פתרתי את הקואן.
Comments