עצה של אבא

"אבא, אפשר להתייעץ איתך על משהו?" שאלה אותי בתי בקול שקט.

וואו. איזו התרגשות.

הבנות שלי קצת גדלו, ופתאום שמתי לב שיש לי איתן פחות זמן יחד. זה לא שאני לא נמצא איתן, פשוט כשילדים גדלים, הם צריכים אותך פחות לנושאים תפעוליים.

אם פעם הייתי מבלה המון זמן איתן כי הייתי צריך לקלח, להלביש ולסרק, אז עכשיו אני אומר "לכי לישון", והיא הולכת. בלי סיפור. בלי לריב על צחצוח שיניים. פשוט אמרתי "לכי לישון" ושם נגמרה העבודה.

כל כך קל להנות מהחופש הזה, מהקלילות הזאת שמאווררת לי את הערב, אבל מצד שני, ככה גם מתרחקים. ככה מפסיקים לדעת מה קורה להן בחיים, מפסיקים להכיר אותן. פתאום שמתי לב שעבר שבוע שלם ולא הייתה לי איתה שיחה אחת עמוקה יותר מ"איזה כריך תרצי לבית הספר" או "איך היה לך היום" סתמי שכזה.

חוץ מזה, עצם העובדה שהן גדולות בכמה שנים לא אומר שהן באמת צריכות אותי פחות, זה פשוט צורך אחר, והנה, סוף סוף היא פונה אלי ורוצה לשתף אותי ולשמוע את דעתי על משהו שמטריד אותה.

מרגש. זאת הזדמנות לפתח שיחה על החיים ומה שעובר עליה, ולאפשר לי לתת לה קצת מעצמי, אולי כמה עצות של אבא.

"בטח" אמרתי, וניסיתי לשוות לקולי נימה של רוגע, שתסתיר את התרגשותי מהמעמד. "מה השאלה?"

"קבעתי להיפגש מחר עם חברות, ו..." אמרה ועצרה.

הרגשתי שיש משהו שיושב לה על הלב. כנראה משהו בדינמיקה עם החברות קשה לה. אני מכין את עצמי, מנסה לחשוב איך להיות גם מכיל, גם לא שופט, גם לא מגונן מידי, מנסה פשוט להקשיב לה.  

"כן?" אני מנסה לדובב אותה.

היא קצת מתלבטת, ואז ממשיכה "ואני צריכה להביא אוכל בצבע סגול. יש לך רעיונות?"

נו, טוב.

זה קצת כמו בתרגול. אתה לא בוחר את השאלה.

השאלה עולה, ואתה פשוט עונה את התשובה, ועושה את מה שצריך.

כנראה שאת העצות והתובנות לחיים אשאיר לפעם אחרת. בינתיים, פשוט אנסה לענות לשאלה שהיא שאלה אותי, לא למה שרציתי שהיא תשאל.

אז שמתי את עצמי בצד לרגע, חשבתי באמת על השאלה שלה, ועניתי את התשובה הכי טובה שיכולתי:

"תגידי, זה חייב להיות המאכל עצמו, או שאם העטיפה סגולה זה גם בסדר?"