אני מדמיין את עצמי בקצה יער רענן, נושם נשימה עמוקה. הימים ימי סוף החורף והאויר נקי, קריר וצלול. אני עומד יחף על אדמה לחה ועשירה. לידי נחל מפכפך ואור שמש רך מלטף את פני.
עכשיו אני פוקח את עיני וחוזר למציאות.
אני בפיקניק עם המשפחה. פיקניק שהוא כישלון לוגיסטי מפואר.
נכון, אנחנו יושבים בקצה יער, בסוף החורף, ולידינו נחל, אבל המים קפואים, ולמרות זאת הילדות רוצות להיות במים. לא הבאנו מספיק אוכל ואני רעב. אני לא יודע איך הילדות לא רעבות. אולי המים הקפיאו להן את התיאבון. השמש הייתה נעימה בהתחלה, אבל בגלל שאין צל בכלל וכבר צהריים, זה מתחיל להעיק. אולי זה רק הרעב והחום, אבל כשהילדות רצו מסביב בצהלה ותוך כדי משחק דרכו על מעט האוכל שעוד נשאר לנו, אני מודה שהיה לי קשה להישאר חיובי...
הרגשתי קצת כאילו אני הנורמלי היחיד פה, שמנסה בכל כוחותי למנוע מהן להירטב לגמרי או להתמלא בבוץ, כי גם בגדי החלפה לא בדיוק הבאנו, אבל לפתע, כשהן עמדו שם במים הקפואים, צוחקות ונותנות לזרם ללטף את רגליהן ולהמשיך הלאה, חשבתי פתאום על המשפט שאומר ש"אי אפשר להיכנס לאותו נהר פעמיים".
תמיד חשבתי שזה כי הנהר זורם ומשתנה והנהר הוא לא אותו נהר. אבל הפעם הבנתי שגם אנחנו משתנים. הילדות לא יהיו אותו דבר בפעם הבאה שנגיע. הן לא יהיו בגיל הזה, במצב הרוח הזה, ובמשחק הדמיון המוזר הזה שהן משחקות בו עכשיו. וזה נכון גם לגבי, מי יודע איך אהיה בפעם הבאה שנהיה פה, איך ארגיש ומה יעסיק את מחשבותי. מה שלא יהיה, זה בטוח לא יהיה אותו נהר.
הרגע הזה לא יחזור, חשבתי. מספיק עם המרמור. צריך לתת להן לחוות. צריך להיות איתן בחוויה. צריך לחוות בעצמי.
ונכנסתי לנחל.
קר.
כיף.
צחוקים.
עכשיו הכל בסדר.
Comments