top of page

מראה חדה

התרגול הפורמלי בזן, זה שמתרגלים בקבוצה או שנזירים מתרגלים במרכזי זן הוא, איך לומר, מאוד פורמלי.

מאוד.

פורמלי.


שמים שם המון דגש על טקסיות, על איך בדיוק עושים דברים, מי עושה מה ומתי, ברמה של "באיזה צד של המזרן צריך להניח את הכרית", עד כדי כך שאנשים מבחוץ (וגם אנשים מבפנים) לפעמים מרימים גבה, ושואלים "באמת? ככה נראים אנשים שמתרגלים איך לא להיאחז בדברים?"


פעם שאלתי מורה זן למה זה כך.


הוא צחק.


לאחר מכן הוא נתן לי תשובה שאפשר לסכם אותה כ"קשה באימונים קל בקרב". כשלומדים לשים לב לפעולות הקטנות ביותר שלנו, הוא הסביר, וחווים בעצמנו איך זה מרגיש להתנהל בצורה מאוד מודעת שכזו, אפשר אחר כך לנסות להוציא את זה מחדר התרגול לעולם הרגיל.


קיבלתי את התשובה, אבל לא רק בגלל התוכן. כן, אני מסכים ומניסיוני אכן יש בזה משהו, אבל מה שגרם לי באמת להקשיב לו ולשקול את התשובה שלו, זה שהוא צחק.


כן. באמת.

ולמה זה היה חשוב לי?


להרבה אנשים יש בראש דמות של מורה חמור סבר, שיודע את הכל ומאתגר את התלמידים בכל מיני דרכים, ולפעמים משתף אותם בנימה רצינית בסודן של פילוסופיות עמוקות, אבל בפועל, לפחות בזרם בו אני מתרגל, לא פגשתי אף פעם מורה שלא חייך וקצת צחק על עצמו מתישהו.


ואולי בגלל זה נשארתי.


כי אני חושב שאחד הדברים החשובים ביותר בחיים, ועם זאת הכי פחות מקובלים, זה לא לקחת את עצמך יותר מידי ברצינות.


בכלל, לדעתי, מי שלוקח את עצמו יותר מידי ברצינות, או שעוד לא הבין כלום, או שכבר הספיק לשכוח.


אנשים נוטים לבלבל בין העשייה שלהם לזהות שלהם. בין אם זה תפקיד, יצירה או כל דבר אחר שהם משקיעים בו את זמנם ומרצם, ולכן, במקום לקחת את העשייה שלהם ברצינות, הם לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות. וזאת הרי שטות, כי בסוף, אולי יישאר משהו מהעשייה שלנו, אבל מאיתנו יישאר הרבה פחות.


זה לא אומר שלא צריך לעשות, ולעשות כמו שצריך. ההיפך. אני מאמין גדול בלקחת את הדברים שאני עושה מאוד ברצינות.


אבל את עצמי קצת פחות.


ככה אני יכול להתמקד יותר בעשייה, ופחות באגו.


מצד שני, אין ספק שזה קשה, ולפעמים גם אני, כמו כולם, צריך תזכורת או עזרה כדי לא לקחת את עצמי יותר מידי ברצינות. לצורך כך יש לי תרגיל קטן, ואני מיד אספר עליו, אבל לפני שנתחיל, רק אזהרה קטנה - התרגיל הזה לא מתאים לבעלי לב חלש או לאנשים שלוקחים את עצמם יותר מידי ברצינות.

הוא קל לביצוע, אבל קשה לעיכול.


מוכנים?

זה הולך כך:

אני מבקש מהילדות שלי לחקות אותי.

כן, פשוט לחקות אותי.


זה עובד נפלא, בעיקר כי יש גבול לכמה אתה יכול לקחת את עצמך ברצינות כשאתה רואה ילדה בת חמש מציגה איך אתה נראה בישיבה בעבודה...


אומרים שילדים הם מראה.

זה נכון. הם מראה חדה מאוד.

לפעמים זה יכול אפילו קצת לכאוב.

אבל היופי במראה זה שהיא רק משקפת את מה שיש מולה באותו רגע.

ואם נראה לה משהו אחר, היא תשקף אותו. היא לא תיאחז בעבר, אלא פשוט תמשיך הלאה.


ובטח לא תיקח שום דבר יותר מידי ברצינות.



Comments


Post: Blog2_Post

תודה! להסרה יש להשיב "הסר"

bottom of page