מכתב לאבא טרי ומתרגל ותיק

(מקווה שזה ייתן קצת פרופורציות)

לפעמים, אבהות לתינוקת מאוד מזכירה תרגול בוקר.

לפני שזה מתחיל אתה מבטיח לעצמך הבטחות ונודר נדרים, אני אעשה כך, אני אהיה כך.

אבל ההתחלה עצמה מרגישה יותר כמו קידות. קשה פיזית, רוטיני, חם מבפנים גם אם קריר בחוץ ולא ברור מתי זה אמור להיגמר.

אבל ככה גם עוברים את זה: אחד-אחד, לילה-לילה, חיתול אחד בכל פעם.

גם אם זה כמה רצופים.

אחר כך התחושה דומה לצ'אנטינג. "שרה שרה שירי שירי" אתה קורא, אבל לא כל כך מבין מה קורה, משתדל להסתנכרן עם כולם ומנסה גם קצת לשמוע את עצמך, ומוצא נחמה בכך שאתה שומר על הקצב, וממשיך.

בסוף היא נרדמת, ואתה מתיישב קצת בשקט, ושוב מצליח לשמוע את הציפורים שמצייצות בחוץ.

כשנגמר התרגול, יוצאים לחיי היומיום. אבל אתה כבר יודע שאין באמת הבדל.

תהנה בתרגול.