לפני מספר שנים התחלתי עבודה חדשה. בניגוד לעבודות קודמות, החלטתי לוותר על התענוג של לנהוג בפקקים והחלטתי פשוט לנסוע לעבודה באוטובוס. התחנה הרלוונטית הייתה במרחק נסיעה של כ-5 דקות מביתי, והייתי נוסע ברכב, חונה בשכונה בקצה היישוב בו גרתי, וחוצה את הכביש לתחנה. נפלא וחסר דאגות.
כפי שקורה לעיתים קרובות בתחנות אוטובוס, כאשר נוסעים בשעות קבועות, נניח לעבודה או ללימודים, מתחילים לשים לב שמדובר פחות או יותר באותה קבוצה של אנשים שמגיעים בכל יום. יש כאלה שיתעלמו מהסיטואציה, יש כאלה שיהנהנו לשלום, ויש כאלה שירגישו בנוח לפתוח בשיחה כאילו אתם חברים משכבר הימים.
יום אחד, בעודי חונה ומתכונן לצאת מהרכב, אני רואה את אחד הנוסעים הקבועים עובר מולי בדרכו לתחנה. כאשר אני פוגש אותו בתחנה, הוא פונה אלי ואומר "אתה לא מפחד שיגנבו לך פה את הרכב? רואים שיש רכב שכל היום לא זז".
עד אותו רגע לא חשבתי על האפשרות הזו, ואף על פי שהגבתי בביטול, לאורך כל אותו היום לא יכולתי להוציא את דבריו מראשי, עד כדי כך שכששבתי מהעבודה, ממש הופתעתי לראות את רכבי חונה לו במקומו, ללא הפרעה.
בפעם הבאה שהגעתי לתחנה, הוא כבר עמד שם. "האוטובוס שלך הרגע עבר", אמר. תדירות הקו הייתה סבירה, וההמתנה לאוטובוס הבא לא הייתה ארוכה, אבל עדיין, תחושה של דכדוך אפפה אותי.
כך, כמעט בכל פעם שנפגשנו הייתה לו הערה אחרת, על קווי האוטובוס, על מזג האוויר, או על הטבע האנושי באופן כללי. אף אחד מהן לא חיובית. היה קיץ, והוא תמיד היה מגיע מתנשף, מזיע, נראה תמיד מוטרד ולחוץ. היה ברור לי שהדברים שהוא אומר נובעים מהמצוקות האישיות שלו ולא קשורות אלי, אבל הפריע לי שלא הצלחתי ליצור את ההפרדה הזו, ושבכל פעם שהוא אומר לי משהו שלילי, אני לוקח אותו אל תוך היום שלי.
ואז הבנתי. אני צריך להתייחס אליו כאל המורה שלי. כמו מאמן שילמד אותי איך לא לקחת דברים ללב אם אני לא רוצה.
בפעם הבאה שראיתי אותו, וכשהוא אמר לי שהאוטובוס שלי בדיוק חלף ("היו שניים שבדיוק עברו", ליתר דיוק), הצלחתי להישאר רגוע וחיכיתי בסבלנות לאוטובוס הבא. למרות שהיה חם.
בפעמים אחרות, כאשר הוא התלונן על דבר כלשהו, ניסיתי להנהן בחיוך אמפתי.
כך הימים חלפו ומיום ליום הרגשתי איך ההתמודדות שלי משתנה, ואיך אני מסוגל לשמוע אותו, אפילו כשהוא מדבר על דברים שקשורים אלי, בלי לקחת ממנו את השליליות וחוסר הביטחון. הרגשתי שאני מצליח לעשות זאת גם בסיטואציות אחרות בחיי, בעבודה ובמשפחה, והרגשתי שאני מתפתח ומצליח ליישם בפועל דברים שקודם הבנתי רק באופן תיאורטי.
בפעם הבאה שהייתי בדרך לתחנה וראיתי מרחוק שהוא כבר שם, שמתי לב שאני כבר מחייך, וממש מצפה להתחיל את השיעור היומי.
Comments