לחשוב בקטן

אנחנו, בני האדם, אוהבים שאלות.

"מהו טבע האדם?", "מי אני?", "יש אלוהים?", "למה אנחנו כאן?", "איך הגעתי למצב הזה?", "למה זה קורה לי?".

כל כך הרבה שאלות גדולות שעליהן, אם נודה על האמת, אין לנו שום דרך באמת לענות. למרות זאת, אנחנו ממשיכים לשאול, כי יותר מכך שאנחנו אוהבים שאלות, אנחנו אוהבים תשובות.

אנחנו אוהבים תשובות עד כדי כך שאפילו כשאנחנו שואלים שאלה שאנחנו לא באמת יודעים איך לענות עליה, אנחנו כבר נמצא איזו תשובה. לא חשוב אם התשובה נכונה או לא. היא פשוט צריכה להיות מספיק טובה.

ולכל השאלות הגדולות תמיד יהיו תשובות גדולות. לתשובות האלו אנחנו קוראים "אמונות" או "דעות", והן שונות מאדם לאדם, אבל מה שמשותף לכולן זה שברגע מצאנו אותן, אנחנו נאחזים בהן בחוזקה. אנחנו משתמשים בהן כדי לתת הסברים להצלחות שלנו, ותירוצים לכישלונות שלנו, הצדקות לפעולות שלנו ומזור לפחדים שלנו.

אבל לרוב, התשובות האלו יוצרות יותר סבל ממה שהן מעניקות נחמה.

כי אי אפשר באמת לדעת.

דווקא השאלות הפשוטות, הקטנות, אלו שאנחנו עונים עליהן במעשים קטנים, הן אלו שישפיעו יותר עלינו ועל אנשים אחרים.

ולכן, למרות שאנחנו כל כך אוהבים שאלות גדולות, יכול להיות שאפשר לוותר על חלקן, או לפחות לא לתת להן כל כך הרבה חשיבות.

ממילא לא נדע את התשובה הנכונה.

"מה זה אבא?" מי יודע? לכל אחד תשובה אחרת...

"למה אני אבא?" מה זה משנה? אני כבר אבא...

במקום זה, כדאי לחפש ולמצוא את השאלות הקטנות, הפשוטות יותר, ולהשקיע בהן מחשבה.

"מה אני אעשה היום אחר הצהריים עם הילדות?"

שאלה קטנה. תשובה קטנה. משמעות גדולה.