top of page

לומדים להסתפק

הילדות שלי חיות בעולם של שפע. אני לא מאשים אותן, אני הרי חי איתן באותו שפע, אבל ההבדל בינינו הוא שאני יודע את זה. זה מטריד אותי, כי אם הן לא יידעו להעריך את מה שיש להן ותמיד יחשבו רק על מה שחסר, יהיה להן קשה מאוד להיות מאושרות בחיים.


אז איך מלמדים ילדים להסתפק במה שיש ולהיות שמחים בחלקם? אני לא ממש יודע.


פעם חשבתי שהן צריכות להבין שלא כולם חיים באותה רמת חיים כמוהן, וכך הן יבינו שמה שיש להן הוא לא מובן מאליו. אבל זאת טעות, כי מה שהן עלולות ללמוד, זה שמעצם זה שיש לך יותר ממישהו אחר אתה אמור להיות יותר מאושר ממנו, וזה בדיוק ההיפך מהיכולת להסתפק.

בינינו, זה גם פשוט לא נכון. פגשתי הרבה אנשים שיש להם יותר ממני, וקשה לי לומר שהם כולם מאושרים או שמחים בחלקם.


אז מה עוד אפשר לעשות?


לפעמים עוברת בראשי המחשבה שכדי ללמד שאפשר לחיות עם פחות, צריך פשוט לחיות עם פחות. גם זאת טעות, כמובן. להוריד בכח את רמת החיים, באופן כזה שממש תרגיש את זה, זה ממש לא הסתפקות, זה יותר דומה לסגפנות, וזאת לא המטרה. וחוץ מזה, כמו שאמרתי, אני חי איתן באותו שפע, ומה אני אשם?


אז אם גם זאת לא הדרך, מה כן?


אני חושב שעד עכשיו פשוט הסתכלתי על הבעיה באופן שגוי. הרי למילה "שפע" אין שום משמעות בפני עצמה. שפע קיים רק ביחס לדברים אחרים, שאנחנו תופסים כ"לא-שפע", ואחד הדברים שמפריעים לנו להיות מסופקים ממה שאנחנו עושים או חווים ברגע הזה הוא המחשבות שלנו על דברים שכלל לא נמצאים כאן ועכשיו. לדוגמה, אם אני מתחיל להשוות ולחשוב על מה היה אמור להיות, מה היה יכול להיות, למה יש לי ככה ולמה אין לי אחרת, אני בכלל לא חווה את הרגע הזה, שלא לדבר על להיות מסופק ממנו.


אחד הדברים שמתרגלים בזן הוא לעשות את מה שאתה עושה במאה אחוז. בלי הסחות דעת, רעש בראש, השוואות, חלוקות, התחשבנויות, וכו'. כשאתה מצליח להיות כל כולך רק במה שאתה עושה עכשיו, כל חוויה הופכת להיות מלאה ועשירה.


טיסות הן דוגמה טובה.

לפני כמה זמן עליתי על טיסה לחו"ל. המטוס המריא, הגיע לגובה שיוט, והדיילות התחילו לחלק אוכל כמה שורות לפני. בעודי ממתין שהן יגיעו אלי, אני מתבונן באנשים סביבי, ומתפלא. אחד מתלונן על המקום לרגליים, שני מתלונן על מערכת הבידור, שלישי על התורים והעיכוב בהמראה. ואני חושב לעצמי "מה הם מתלוננים? תראה איזה יופי – אנחנו טסים. תוך כמה שעות אני בצד השני של העולם. כל כך לא מובן מאליו. מה זה בכלל משנה המקום לרגליים".


בעודי ממשיך להתרפק על נפלאות התעופה המודרנית ולהתגאות ביכולת שלי להסתפק, מגיע האוכל. אני שמח, וכבר מחכה לארוחה חמה (כי באמת עמדתי בהמון תורים ואחר כך היה עיכוב בהמראה), אבל פתאום מניחים מולי כריך פשוט ומים.


אני מעביר את מבטי בין הכריך, למים, לדיילת.

הדיילת מחייכת וממשיכה הלאה.

הכריך והמים לא מחייכים, ונשארים מולי.

המממ...

"נפלאות התעופה", אני מזכיר לעצמי.

"כן אבל..."

"חיים של שפע", אני חוזר ומדגיש.

"אבל רציתי... ואני רעב..."

"אוף".

נו טוב.

הזדמנות לתרגל.


כמו שאמרתי, אני לא יודע איך מלמדים הסתפקות, וברור לי שאני גם לא תמיד מצליח להסתפק בעצמי, אבל אני כן יכול לנסות ללמוד.


אם אתרכז רק בלאכול את הכריך, וזהו, אם כל התודעה שלי תהיה ממוקדת רק בעשייה הזאת, אז אני לא אוכל להפריע לעצמי בתלונות על למה קיבלתי רק כריך, לא אבזבז את הזמן בלהשוות את הכריך הזה לכריכים אחרים שאכלתי במקומות אחרים, ואפילו לא אטריד את עצמי במחשבות על איך בכלל אני אמור ללמד את הילדות שלי להסתפק, בעוד אני בעצמי לא תמיד יכול.


אבל אני אנסה, כי לפעמים כשאני מצליח, ובאמת עושה משהו במאה אחוז וחווה אותו במלואו, אז אני מבין ששום דבר לא באמת חסר לי.



Comments


Post: Blog2_Post

תודה! להסרה יש להשיב "הסר"

bottom of page