ישנו סיפור זן על אם שמגיעה למורה זן ומבקשת ממנו לעזור לה. "בני מכור לדברי מתיקה" היא אומרת, "הוא לא יכול להפסיק". המורה אומר לה לשוב בעוד שלושה שבועות, ולהביא את בנה איתה.
לאחר שלושה שבועות האם והבן מגיעים. מורה הזן מתקרב אל הבן, מתסכל בעיניו ואומר לו "תפסיק לאכול מתוק". האם, שככל הנראה ציפתה למשהו אחר, שואלת בספק כעס, ספק תימהון "זהו? בשביל זה חיכינו שלושה שבועות?"
"תביני" אומר מורה הזן, "גם אני מאוד אוהב לאכול מתוק, ורציתי קודם לדעת אם אני בעצמי יכול להפסיק".
כששמעתי את הסיפור הזה ניסיתי לחשוב אם יש לי הרגל כלשהו כאבא, שהייתי רוצה להיגמל ממנו, גם אם לא מדובר בהתמכרות קשה. שמתי לב שבמשך תקופה אני צועק יותר מידי על הילדות שלי. לא באופן פוגעני, אבל בהחלט מרים את הקול הרבה יותר ממה שאני הייתי מעדיף, ושכל פעם שאני מנסה לדמות לעצמי איזה אבא אני רוצה להיות, נושא הצעקות הוא אחד הפערים הראשונים שעולים במחשבתי.
כמו בסיפור, החלטתי לקחת שלושה שבועות, ולראות אם אני יכול לא לצעוק. חשוב לומר שלא ראיתי את זה כ"אתגר 21 יום", "ניקוי", "התנזרות" או כל מונח שמתאר מאבק פנימי. החלטתי פשוט להתבונן בעצמי, ולנסות להבין את ההתנהגות שלי. כדי לעשות זאת החלטתי שכל פעם שאני אצעק אני ארשום זאת, ומעבר לתיעוד הכמותי, אני גם ארשום מה הייתה הסיבה שבגללה צעקתי.
וכך השבוע הראשון התחיל.
אחרי כיומיים, נחרדתי לגלות שאני צועק הרבה יותר ממה שחשבתי. למעשה, בחישוב זריז של הזמן שבו ממש הייתי עם הילדות, יצא שהרמתי את הקול כל שעה בממוצע. מה שהיה מעניין לראות, שסיבות הצעקות לרוב כלל לא היו קשורות אליהן.
עייפות, חוסר סבלנות, לחץ וטרדות אחרות שקשורות רק אליי חזרו והופיעו ברשימה שלי פעמים רבות, ואם נוריד מהרשימה את הפעמים שבהן הרמתי את הקול בגלל נושאים בטיחותיים (הילדה בת השנתיים שלי הייתה בשלב האחראי והמתחשב בו היא מנסה לבדוק שאכן כל שקעי החשמל בבית תקינים), אז בהחלט ניתן לומר שכמעט ולא היו סיבות הקשורות להתנהגות של הילדות עצמן.
הייתי מוטרד, אם לומר את האמת, אבל אמרתי לעצמי שמוקדם מידי לקבל החלטות, וצריך להמשיך להתבונן. בשבוע השני כמות הפעמים שצעקתי הייתה נמוכה יותר. רוב הסיבות נשארו זהות, אבל שמתי לב שעצם המודעות לכך שאני עייף, גורמת לי לא להגיב באותו אופן בו הייתי מגיב קודם. תהליך מרתק.
היו רגעים שבהם מצאתי את עצמי חושב לאחר אירוע מסויים אם לרשום אותו כצעקה או שזה היה פשוט דיבור אסרטיבי שהיה דרוש באותו רגע. לא רציתי להרגיש שאני "מוותר" לעצמי רק כדי להשיג תוצאה טובה, ורשמתי בכל זאת.
מצד שני, באחד הימים ישבתי עם אשתי, והבנות שיחקו רחוק מאיתנו. רציתי לשאול אותן שאלה וקראתי אליהן בקול רם. מיד לאחר מכן ראיתי שאשתי מסתכלת עלי. "אני לא רושם את זה" אמרתי, וצחקנו.
השבוע השלישי עבר כמעט בלי צעקות כלל. כשהיו, הסיבות לכך לא היו קשורות אלי כלל, וגם שהרמתי קול, וזה הדבר החשוב ביותר, זה היה במודע, בהחלטה ובבחירה שלי. ההתנהלות החדשה הזו הפכה להיות כבר הרגל שלא שמים לב אליו, עד כדי כך שבסוף השבוע השלישי כלל לא שמתי לב שנגמר הזמן שהקצבתי לעצמי ורק בסוף היום, הרבה אחרי שהילדה האחרונה כבר הלכה לישון, הבנתי, כמו המורה בסיפור, שאפשר להפסיק לצעוק.
Comments