להיכנס לאירוע

שלושה נזירי זן טיילו בחצר המנזר כשלפתע ראו את המורה שלהם שרוע על הרצפה, תוך כדי שהוא צועק בחוזקה, רוקע ברגליו ומנפנף בידיו. הנזירים, שלא הבינו במה מדובר וחששו לשלומו, רצו אליו במהירות.

השניים הראשונים פנו אל המורה והציעו את עזרתם, אך הוא לא השיב. הם ניסו להרגיע אותו, אך ללא הועיל. הם ניסו לעזור לו להתרומם, אך הוא השתחרר מאחיזתם ונשכב חזרה.

הנזיר השלישי, שעמד עד אותו רגע מהצד, ניגש לפתע למורה, נשכב לצידו, והחל לצעוק בחוזקה, לרקוע ברגליו ולנפנף בידיו.

באותו רגע המורה התיישב, פנה אליו, וביקש ממנו "למד אותי".

---

שמעתי את הסיפור הזה מזמן ואף פעם לא הבנתי אותו. כלומר, אני מבין את הרעיון שהוא מנסה להעביר, שצריך ללמוד איך להיות לגמרי בתוך הרגע, בלי לשפוט או לנסות לשלוט במתרחש, פשוט לנכוח במאה אחוז בתוך החוויה - אבל מה בדיוק בסיפור הזה אמור ללמד אותי על איך לעזור לאדם במצוקה? הרי לפי הגישה הזו, בקורסים של עזרה ראשונה ילמדו אותך איך לקבל התקף לב במקום איך לעשות החייאה...

לא מבין.

כלומר... לא הבנתי.

אתם בטח מתארים לעצמכם לאן זה הולך...

אז ככה:

סוף שבוע רגוע בבית. הכל מתנהל על מי מנוחות, עד שפתאום הילדה הקטנה לא מרוצה ממשהו ומתחילה להשתגע.

למה? זאת אכן שאלה טובה, אבל לרוב היא לא נשאלת בלהט הרגע. כמו חייל בשעת קרב או איילה שבורחת מלביאה, גם אני לא שאלתי את עצמי "למה?". באופן די דומה לאותו חייל או אותה איילה, השאלה שכן שאלתי את עצמי הייתה "מה אני עושה עכשיו, ואיך אני יוצא מהסיטואציה הזו בחיים".

כדי למזער את הנזק ההיקפי לסלון הצלחתי איכשהו להכניס את הילדה לחדר שלה. היא נשכבה על המיטה, ראש בתוך הכרית, תוך כדי שהיא ממשיכה לצעוק בחוזקה, לרקוע ברגליה (על הקיר) ולנפנף בידיה.

ניסיתי לעשות כל שיכולתי כדי שהיא תירגע. דיברתי אליה ברוך והצעתי עזרה. ניסיתי לדבר בסמכותיות ולומר לה להירגע. אפילו שתקתי במאמץ רב וניסיתי להקשיב, אבל שום דבר לא עבד. הילדה משתוללת ואין עצור.

בסוף נזכרתי באותו סיפור, ואמרתי לעצמי, מה כבר יש לי להפסיד?

קדימה, צריך להיכנס לאירוע.

קפצתי למזרון לידה, נשכבתי עם הראש בתוך הכרית והתחלתי גם לצעוק בחוזקה, לרקוע ברגלי (על הקיר) ולנפנף בידי.

לקח לה רגע להבין מה קורה, אבל היא כנראה לא שמעה על הסיפור הזה, כי במקום להתיישב ולבקש ממני "למד אותי", היא הסתובבה לצד השני והמשיכה לצעוק.

אז גם אני הסתובבתי וצעקתי.

היא רקעה ברגלה.

אז גם אני רקעתי.

היא עצרה לנשום.

אז גם אני עצרתי.

היא הסתכלה עלי במבט הזה שאני אוהב, המבט של "הוא משוגע או שאני מפספסת פה משהו?"

היא נפנפה קצת בידה. כאילו כדי לבדוק.

אז גם אני קצת נפנפתי.

היא עצרה והתחילה לבכות. חיבקתי אותה, ולבסוף היא נרגעה וסיפרה לי מה הציק לה.

דיברנו קצת.

צחקנו קצת.

וחזרנו לסלון.

ציינתי לעצמי, שאמנם עדיין לא צריך לכתוב מחדש את כל קורסי העזרה הראשונה, אבל טוב לדעת שגם השיטה הזו יכולה לפעמים לעבוד.

יצאנו מהאירוע.