להחליט

"אבא, אני לא יודעת מה לעשות".

אנחנו בדרך אל הגן, זמן טוב לשיחת נפש.

"מה זאת אומרת?" אני שואל.

"לפעמים אני עצובה או כועסת, ואני לא יודעת מה לעשות".

כל פעם מחדש אני מופתע שהיא רק בת חמש. אפילו כשהייתי בן שלושים לא ידעתי לתאר בצורה כל כך כנה ובהירה את מה שעובר עלי.

מזל שאני כבר לא בן שלושים.

"הבנתי." אני אומר לה. "אז יש מה לעשות. אם את עצובה, פשוט תחייכי".

היא מסתכלת עלי במבט שכבר ראיתי בעבר. שילוב של ספקנות, עניין ודאגה. בגדול, היא מנסה להבין אם אני סתם מבלבל לה את המוח, או שאולי כדאי להקשיב לי הפעם.

"באמת, תנסי את זה", אני ממשיך. "קשה להישאר עצובים כשמחייכים".

היא לא מחייכת. היא עדיין עצובה.

"נו תחייכי".

"לא".

"למה לא?"

"לא רוצה".

"טוב, זה משהו אחר".

בכל מרכז זן ישנם כללי התנהגות שמסדירים את אורחות החיים של השוהים בו. חלקם נוגע לאופן ההתנהגות בין אנשים וחלקם עוסק בהתנהלות של האדם עם עצמו.

במסורת בה אני מתרגל רשימת הכללים מתחילה כך: "עליך לקבל החלטה להשיג הארה ולעזור לאחרים".

לכאורה, לא ברור למה יש לציין את זה. הרי אני כבר פה, נכון? איזו סיבה אחרת יש לי להיות פה? אבל כשהבת שלי דיברה על כך שעצוב לה, ובאותה נשימה סירבה לנסות לעשות משהו כדי להתעודד, אפילו משהו קטן כמו חיוך, נזכרתי במשפט הזה. "עליך לקבל החלטה".

כמה פעמים בחיים שלי רציתי לשנות או לשפר משהו אבל לא עשיתי שום דבר בקשר לזה? האם באמת החלטתי? או רק נשארתי ב"לרצות"? לרצות זה קל. זה לא מחייב אותך לעשות משהו, אבל להחליט באמת, זה קשה יותר.

להחליט לעשות.

להחליט לתרגל.

להחליט לחייך.

אני פונה אליה ואומר "את קודם כל צריכה להחליט להיות שמחה. כשתחליטי, את כבר יודעת מה לעשות".

אני רואה שהיא חושבת על זה. אני מבין אותה. זה קשה להתחייב למשהו באמת. במיוחד בפני עצמך.

אנחנו ממשיכים ללכת.

לפני שאנחנו נכנסים לגן אני שואל "נו, אז מה את אומרת?".

היא מתסכלת אלי, ומחייכת.