סיפור בודהיסטי מספר על איש אחד שניגש לבודהה והתחיל להטיח בו האשמות ועלבונות.
הבודהה ישב בשקט ולא ענה.
האיש התרגז, הגביר את קולו והקצין את תוכן דבריו, חירף וגידף.
אז הבודהה פנה אליו, ושאל "אמור לי, אם קנית למישהו מתנה, והוא אינו מוכן לקחת אותה, של מי המתנה?".
האיש הופתע, חשב קצת וענה "אני קניתי אותה, אז היא עדיין שלי".
"בדיוק", אמר הבודהה "אתה מטיח בי כעס ועלבונות, אבל אני לא לוקח את זה. כך שלמעשה, הכעס שלך נשאר רק שלך".
כששמעתי את הסיפור הזה לראשונה, חייכתי.
כל כך פשוט וכל כך יפה. רק לומר "אני לא לוקח אז זה".
כן, בטח...
אני נמצא עכשיו ברחוב, בבוקר, ליד הגן של הקטנה.
היא לא מוכנה לצאת מהאוטו, כועסת וצועקת עלי באופן שהיה גורם לאיש מהסיפור להסמיק, ואני מוצא את עצמי אומר בליבי שוב ושוב "אני לא לוקח את זה, אני לא לוקח את זה".
בסיפורים הכל נשמע קל.
למרות שבגיל הזה לא אמורה להיות לה שום תחושה של זמן, היא איכשהו מצליחה להבין שאני עומד לאחר לעבודה, ומחליטה להתעכב עוד קצת.
אני ממשיך עם המנטרה "אני לא לוקח את זה, אני לא לוקח את זה".
הורים וילדים חולפים על פני ונכנסים לגן בשקט מופתי. אני מפסיק לרגע את הויכוח, ומתבונן בהם. עכשיו אני סתם מקנא.
אני פונה אליה, מנסה לדבר איתה, שואל אותה איך אני יכול לעזור לה.
היא ממשיכה להטיח בי האשמות. זה התחיל בזה שאני לא אבא טוב ורק מחמיר. עוד רגע היא תאשים אותי במשבר האקלים או בסכסוך הישראלי פלסטיני.
אני לא לוקח את זה, כמובן, אבל זה מתחיל קצת לעלות לי על העצבים.
זה נמשך כבר זמן מה והגננת יוצאת לשאול אם אני צריך עזרה. אני לא לוקח את זה. למעשה, אני בכלל מרגיש גיבור על זה שהצלחתי למשוך עד עכשיו ברוגע שכזה.
בסוף אני מודיע לילדה שאני מתכוון להוציא אותה מהאוטו ולהכניס אותה לגן, אלא אם היא תחליט לצאת בעצמה.
היא לא לוקחת את זה...
אני מוציא אותה מהאוטו על אף מחאותיה.
היא כועסת עלי, אני כועס עליה. הפרידה בגן קשה, דומעת, ומתסכלת לשנינו.
אני נוסע לעבודה וממשיך את היום, ולמרות שכבר עברו שעות אני עדיין מרגיש צורך לחזור ולהזכיר לעצמי ש"אני לא לוקח את זה, אני לא לוקח את זה".
בערב אני פוגש אותה שוב בבית. כולה חיוכים, היא רצה אלי ומחבקת.
"אבא, אני כל כך אוהבת אותך", היא אומרת.
כאילו לא היו דברים מעולם.
מדהים, אני חושב לעצמי, איך ילדים יודעים פשוט לא לקחת את זה.

Comments