top of page

לא יודע

"אבא, אני כבר יודעת מה אסור להכניס לשם" אמרה בתי הקטנה והצביעה על תנור המיקרוגל.

"כן, מה?" שאלתי.

"מתכת!" היא אמרה בגאווה.

"נכון מאוד. את יודעת מה זה מתכת?"

"לא".


בזמן שהסברתי לה מה זה מתכת (תוך כדי שאני מנסה לסלק מראשי את המחשבה על כך שעד היום היא לא ידעה שאסור להכניס את זה למיקרוגל), חשבתי על האופן שבו היא הודתה בשלוות נפש בכך שהיא לא יודעת.


רוב המבוגרים שאני מכיר מתקשים מאוד להודות שהם לא יודעים משהו. גם ילדים, ככל שהם גדלים, מרגישים מבוכה להודות בכך או חשש לענות תשובה לא נכונה, כי בעולם בו ידע הוא כוח, לא לדעת משמעו להיות חלש.


אבל האם זה באמת כך? אולי אנחנו פשוט נאחזים במה שאנחנו יודעים מפני שזה נוח ונותן לנו תחושת ביטחון?


הרי אם אני כבר יודע, אז לא צריך להתאמץ ללמוד דברים חדשים.

כי אם אני כבר יודע, אז אני לא טועה.

ואם אני כבר יודע, אז גם לא צריך לחכות בסבלנות עד שהאדם מולי יסיים לדבר.


אולי בגלל זה "לא יודע" היא דווקא הגישה הבסיסית בתרגול הזן. זאת ההתחלה של כל תשובה ולפעמים גם התשובה עצמה.


כשהבת הגדולה שלי כועסת עלי ואומרת "אתה לא מבין", התשובה הראשונית שלי היא שאני כן מבין, אבל פשוט לא מסכים איתה, ואף על פי שלפעמים זה נכון, יש בהחלט הרבה פעמים שבהן אני באמת לא מבין מה עובר עליה.


אם אני לא אהיה בגישה של "לא יודע", אז אני לא אהיה פנוי להקשיב, ואם אני לא אקשיב אז וודאי שלא אבין. (חוץ מזה, הרבה פעמים היא בכלל לא צריכה שאבין, כל מה שהיא צריכה זה שאני אקשיב).


אז אני מנסה להתחיל ב"לא יודע" ומשתדל להקשיב.


ואחר כך לפעמים מבין.



Kommentare


Post: Blog2_Post

תודה! להסרה יש להשיב "הסר"

bottom of page