כמיטב יכולתי, וזהו

"אנחנו פשוט הבנו, שכמה שלא נשתדל, בסוף נדפוק אותה איכשהו".

את מילות החוכמה העמוקות והנבונות האלו שמעתי פעם מחבר טוב, מעט אחרי לידת בתו הבכורה. נפגשנו באירוע כלשהו, ואני, שעוד לא הייתי אבא, הוקסמתי מההתנהלות הבוטחת והרגועה שלו, שלא שיקפה את השינוי הקיצוני שהתרחש לאחרונה בחייו, ושאלתי אותו איך הוא נראה כל כך נינוח ושליו.

התשובה שלו הייתה כל כך נכונה, שלקחתי אותה בשתי ידיים, אימצתי אותה ללבי, ואני חי לפיה גם יותר מעשור מאז. הרי לפעמים כל כך קשה לעשות הכל. לתמרן בין עבודה, משפחה, זוגיות וקצת זמן לעצמך ולאזן בין הדרישות שלי מעצמי והדרישות של אחרים ממני, אז במקום לנסות לעשות את הכל, אני פשוט עושה כמיטב יכולתי, וזהו.

ברור לי שאני אטעה, אז אני לא מנסה לא לטעות. אני לא מנסה לטעות בכוונה כמובן, אבל אין לי שום ציפייה שלא אטעה. יכול להיות שהטעויות האלה שעשיתי פשוט ישכחו, ודברים אחרים, עליהם הקפדתי מאוד, יהפכו להיות הסיבה שלילדות שלי יהיה מטען כלפי. אי אפשר לדעת. זה לא תלוי רק בי. אז במקום לעמוד בציפיות מדומינות, אני פשוט עושה כמיטב יכולתי, וזהו.

יש כאלה שיגידו שאני מוותר לעצמי, אבל אני חושב שאפשר לקרוא לזה חמלה עצמית וזה דבר חשוב מאוד לתרגל, כי אם לא תלמד לגלות חמלה כלפי עצמך, איך תלמד לגלות חמלה כלפי אחרים? כולם טועים, כולם נכשלים, כולם צריכים לדעת להתמודד עם זה. אז אני משתדל להקשיב, להבין, לפרנס, לתמוך, להכווין, לשתוק, לשתף, להעיר, לחנך, להצחיק, לצחוק ולייעץ. ואת כל זה אני עושה כמיטב יכולתי, וזהו.

אני לא מנסה להשיג משהו מושלם, אני לא מטפח רגשות אשמה ואני ממש נגד הלקאה עצמית. אני לא נשאר תקוע בעבר ואני לא נתלה בעתיד. אני משתדל לא לפגוע, אני מתאמץ לפעול במודע, ואם אני מבין שטעיתי, אני מנסה ללמוד מזה, להניח לזה, ולהמשיך הלאה.

אני רק בן אדם, ואני עושה כמיטב יכולתי.

וזהו.