top of page

גשם

בוקר. חורף. להכניס שלוש ילדות למכונית. רוח. מעילים. כסאות בטיחות. לחגור. כל כך מסורבל שנהיה חם למרות הקור. נוסעים לגנים ולבית הספר. בדרך מתחיל גשם. עוצרים ליד הגן של הקטנה. אין זמן.

אני חושב איך עושים את זה פשוט. "תישארו במכונית" אני אומר לגדולות. "אני אשים אותה בגן ואבוא".

"אבל אנחנו רוצות לצאת, לרוץ בגשם!" הן מבקשות.

אני כבר פותח דלת לצאת ועומד לסרב, אבל אז אויר נקי ושטוף ממלא את הריאות. אני אומר לעצמי רגע, תעצור. קח עוד נשימה. מה בעצם מפריע לי? קצת גשם? חמש דקות איחור? עוד קצת סרבול?

"אוקי." אני אומר "בואו".

אושר גדול וצחוק ילדות ממלא את הרחוב.

בערב, אחרי יום ארוך ורגיל, אני שומע את הילדות מדברות עם אמן לפני השינה. "איך היה היום?"

"היה יום אדיר" אחת מהן אומרת, "רצנו בגשם".


גשם, נשימה עמוקה, וחמש דקות איחור.

כמה פשוט ליצור זיכרונות ילדות.




Comments


Post: Blog2_Post

תודה! להסרה יש להשיב "הסר"

bottom of page