טוב, רע וזן

"אתה האבא הכי גרוע בעולם!!!".

את פסק הדין החלוט הזה קיבלתי כמה וכמה פעמים בשנים האחרונות, ולא רק מילדה אחת.

מעניין שבמרבית הפעמים בהן כינו אותי אבא רע, דווקא ניסיתי להיות אבא טוב, כמו למשל במצבים בהם ניסיתי למנוע מהבנות שלי לצרוך מנת יתר של סוכר.

זה גרם לי לחשוב על שאלת הטוב והרע, והגעתי למסקנה שהדבר המעניין ביותר בשאלת הטוב והרע, היא כמה היא מעניינת אותנו.

אנחנו פשוט לא מסוגלים לחשוב על עצמנו כעושי רע או "רעים". עד כדי כך זה מפריע לנו, שאם מישהו שאיכפת לנו ממנו אומר שהוא חושב שהוא רע או לא בסדר, אנחנו מיד אומרים לו שזה לא נכון, ושבעצם הוא סתם מחמיר עם עצמו...

אז כדי לא להרגיש רעים, פיתחנו כל מיני מנגנונים ושיטות.

השיטה הקלה ביותר היא להגדיר חוקים וכללים, ואז להיתלות בהם ולא להתאמץ. נניח: "מותר מתוק אחד ביום". כשעושים את זה פוטרים את עצמנו מהצורך לחשוב על סבל, אחריות ועוד.

אבל החוקים לא מתאימים לכל מצב, והמציאות הרבה יותר מורכבת. הרי זה לא רק אני, היא והממתק הזה. לפעמים זה אני, היא ושני הממתקים שהיא כבר קיבלה קודם מסבא וסבתא, שהם, כידוע, אינם כפופים לאותם כללים מקובלים של מוסר וסוכר.

שיטה אחרת לא להרגיש רעים, יעילה הרבה יותר, היא כמובן להצדיק את עצמנו. להסביר למה ההתנהגויות שלנו הן לא "רעות" חלילה, ושאנחנו בעצם בסדר, כמו לדוגמה, שאני לא אבא רע, אלא אני למעשה אבא מצוין כי אני מגן על הילדות שלי ממנת יתר של סוכר (למרות שאולי היה לה יום קשה ומה שהיא באמת צריכה עכשיו זה נחמה קטנה ומתוקה...)

כאן אולי המקום לומר שהזן לא באמת עוסק בשאלות של טוב ורע, אלא בניסיון לראות את המציאות כפי שהיא, ללא פרשנויות, הטיות או דעות.

זה אולי נשמע מוזר או מרגיז, ואולי אפילו כמו בריחה מהתמודדות, אבל לפעמים זה דווקא חשוב, כי רוב הזמן גם אנחנו לא עוסקים באמת ובכנות בשאלות האלו, אלא רק כדי לגרום לעצמנו להרגיש טוב, או לפחות "בסדר".

הרי בתור הורים, ואולי בכלל בחיים, אי אפשר באמת להימנע מלעשות רע, וצריך לדעת לקבל את זה. אבל לא כל פעם הרע הזה הוא באמת הכרחי, ובעזרת תרגול הזן, בעזרת תרגול של הסתכלות ישירה וישרה במציאות, אני אולי אוכל לזהות את המצבים שבהם אני יכול לפעול אחרת.  

לדוגמה, אם אני אשים לב שהסיבה שאני לא נותן לה מתוק זה לא כי זה לא נכון לדעתי, אלא כי אני אדיש לכך שהיא כועסת או כואבת, אז כבר לא אהיה באמת אדיש לזה...

ואם אני אשים לב שהסיבה שבחרתי להיות אדיש לכאב שלה, זה בכלל כי אני כועס עליה או פגוע ממנה, אז כמה עוד אוכל להמשיך להחזיק את הכעס הזה?

אבל ראייה כזו לא באה לנו באופן טבעי, וכדי לסגל אותה, צריך קודם ללמוד ולתרגל אותה. ללמוד איך לשים בצד את השיפוטיות, את ההרגל שלנו לחלק בין "טוב" ו"רע", אפילו רק לרגע.

אז רק לצורך התרגול, נסתכל על אבא לא במונחים של טוב ורע, אלא רק נסתכל על אבא.

ובראיית "זן", נראה שאבא הוא פשוט מה שהוא באותו רגע. בלי מילים אפילו.   

אבא הוא חיבוק.

אבא הוא צעקה.

אבא הוא צחוק.

בדיוק כמו שממתק הוא לא טוב או רע.

ממתק הוא פשוט מתוק.