חמלה אל מול דלת טרוקה

טראח!

הצליל מחריש את אזניי, ולאחריו משב אוויר קל אך נחוש מלטף את פני.

שקט משתרר. קול דממה דקה.

בחוץ בכל אופן.

בתוך הראש שלי ממש לא שקט. תופים, חצוצרות וסוסים דוהרים.

ידעתי, ידעתי, ידעתי, אני אומר לעצמי. ידעתי שכל התרגול קודם היה רק משחק. ידעתי, עוד כשהתחלתי לתרגל, שהאתגר האמיתי יהיה גיל ההתבגרות.

אז ידעתי, אז מה?

שנים אני מתרגל. מתכונן לרגע. זה לא היה פשוט אבל "קשה באימונים, קל בקרב", סיפרתי לעצמי, רק כדי לגלות מה שיודע כל לוחם, שבסוף קשה גם בקרב...

אני עומד פה מול דלת טרוקה, ומנסה להרגיע את עצמי.

כרגע ללא הצלחה.

ראוי אולי לציין, רק בשם ההגינות, שמה שקדם לטריקת הדלת היה שיח חרשים בעוצמות קול רמות, מה שנקרא "ריב", בו כל צד ניסה להראות שהוא בוגר, עצמאי, וצודק.

שני הצדדים טעו כמובן, ולפחות במעשיהם הוכיחו שהם לא אף אחד מהדברים הללו. העניין הוא שההבדל ביני לבינה הוא שלי אין באמת תירוץ, ולה יש עוד תקווה...

טוב, תנשום, אני מנסה להגיד לעצמי. מה עם קצת זן?

איזה זן? איפה יש פה זן בכלל?

כן, הכי הייתי רוצה לשבת עכשיו במדיטציה, אולי על שפת נחל קטן, בשקט, ולהסתכל במים הזורמים.

בטח...

הכי קרוב שיש לי לזה בימים אלה זה לשטוף כלים!

נו, טוב.

אלך לשטוף כלים. לפחות אעשה משהו מועיל.

בעודי מביט במים הזורמים, חשבתי על מה שהתרחש לפני כמה רגעים.

קשה לומר שהטרגדיה הזו הייתה הדגמה יפה של שנים של תרגול.

ניסיתי לעבור בראשי על הדברים שתרגול זן אמור ללמד אותי.

בוא נראה. רגוע? לא הייתי, הלאה בבקשה.

חמלה? לא בדיוק הפגנתי קודם, ועכשיו גם אם אני רוצה, איך בכלל מפגינים חמלה אל מול דלת טרוקה?

לראות את הדברים כפי שהם? כן, בהחלט. הנה הדברים כפי שהם: היא נערה מתבגרת שמתנהגת כמו נערה מתבגרת, ואני סתם אידיוט.

מה נשאר? אה, להיות נוכח ברגע. נו, הנה אני ברגע. שוטף כלים. מה זה עוזר לי?

ואז פתאום הבנתי משהו קטן, מעין חידוד, שעד עכשיו לא שמתי לב אליו.

תמיד תפסתי את העיקרון של להיות ברגע כלא להיות בדאגות לגבי העתיד. אבל בעצם, להיות ברגע גם אומר להשאיר מאחור את מה שהיה בעבר, ולפעמים זה קשה הרבה יותר.

בייחוד כשהדי הטריקה עוד מצלצלים באזני ומרתיחים את דמי.

אבל אני לא יכול להיות באמת ב"כאן ועכשיו" אם אני "בשם ואז".

אולי זה מה שאני צריך לנסות. לשחרר.

בסדר, היה ריב. מה לעשות. הוא לא הראשון ולא יהיה האחרון.

מה אני עושה עכשיו, זאת השאלה.

---

סיימתי עם הכלים. ניגבתי ידיים ונעמדתי מול הדלת שלה.

אי אפשר באמת להעניק חמלה אל מול דלת טרוקה, חשבתי.

אז מה עושים?

פשוט.

דפקתי בעדינות על הדלת, ושאלתי בשקט, "אפשר להיכנס?"