top of page

זקנה, חולי, מוות

כשהבודהה נולד, הוא לא היה בודהה. הוא היה נסיך קטן בשם סידהארטהה גאוטמה, אי שם בדרום נפאל של היום. סמוך ללידתו ניבאו להוריו שהילד הקטן יגדל ויהפוך להיות מלך גדול או מורה רוחני גדול. יש שיגידו שמדובר בשתי אפשרויות טובות, אבל אביו המלך, איש עם רגלים על הקרקע, נחרד מהאפשרות השנייה, וכדי להבטיח שהבן לא יתדרדר לכל העניין הרוחני אלא ייכנס בשקט לעסק המשפחתי, הוא עטף אותו בכל טוב, וידא שלא יידע מחסור כלל, ודאג שלא ייחשף חלילה לסבל כלשהו שעלול לעורר אצלו שאלות קיומיות או נטיות "רוחניקיות".


אף על פי כן, בהיותו כמעט בן שלושים החליט הנסיך לצאת לבדו לראשונה מהארמון, ובאופן בלתי נמנע, פגש בשלוש הצורות של הסבל שהן מנת חלקן של כל היצורים החיים: זקנה, חולי ומוות.


הנסיך הזדעזע כל כך מכל מה שראה, עד שהוא החליט לעזוב הכל, לנטוש את ביתו ומשפחתו ולתור בחיפוש אחר דרך להשתחרר מהסבל. לאחר מספר שנים של נדודים ולימודים הוא גם מצא אותה (ולכן קיבל את הכינוי "בודהה"), החל ללמד אותה לאחרים, והפך לאחד המורים הרוחניים הגדולים בכל הזמנים.


לא ברור מה חשב על כך אביו.


לסיפור הזה יש שני לקחים עיקריים. הראשון, שלא משנה כמה ננסה לתת לילדים שלנו את מה שהם צריכים ולדאוג לכל מחסורם, הם עדיין לא יהיו מרוצים ויימצאו סיבה כלשהי ללכת לחפש את עצמם ברחבי הודו.


השני, שאם ננסה להסתיר מהילדים שלנו את האמיתות הגדולות של החיים, ובראשן את סופיותם, אנחנו רק נפגע בהם, כי בין אם נרצה או לא הם יפגשו בהן במוקדם או במאוחר, ואם לא נכין אותם לכך, לא בטוח שהם יצליחו להכיל את זה ולהתמודד בהצלחה.


 

בעולם המערבי המודרני אנחנו חיים במידה רבה כמו הנסיך הצעיר. כל צרכינו מסופקים, ואנחנו כמעט ולא נתקלים בזקנה, חולי או מוות. לא באופן ישיר ובלתי אמצעי, בכל אופן. זקנים נמצאים בבתי אבות או בהשגחת מטפלים, חולים בבתי חולים ובאחריות הצוות הרפואי, וגם מוות מטופל על ידי אנשי מקצוע. מכל אלו אנחנו משתדלים להימנע, בין אם במודע ובין אם לא, ובעודנו צעירים אנחנו לרוב גם מצליחים בכך.


אבל מהאמיתות האלו לא ניתן לברוח, ומתישהו, במוקדם או במאוחר, אנחנו נחשפים אליהן.


בשבועות האחרונים חלה התדרדרות משמעותית במצבה של סבתי, וביקרתי אותה מספר פעמים בבית החולים. אני לא יודע אם זה התרגול או פשוט ההתבגרות שלי, אבל משום מה נרתעתי פחות מהמצב, והרגשתי בנוח להיות איתה, להחזיק לה את היד, לתת לה נשיקה ולנסות לעזור. דודי שהיה ליד מיטתה צילם אותי איתה, אולי למזכרת, ושלח לי את התמונה.


כשהגעתי בערב הביתה החלטתי לספר לילדות על הביקור בבית החולים, ולעדכן בכנות על מצבה של סבתי, אבל מעבר לעדכון הרפואי היבש הוספתי וסיפרתי גם כמה היא חשובה לי, ואיך היא שזורה בזיכרונותיי המוקדמים ביותר. הן צחקו כשסיפרתי איך היה הייתה יושבת איתי מתחת לשולחן האוכל ומנסה להאכיל אותי בעודי פעוט עקשן, ואיך בתור ילד הצלתי לעצבן אותה עם הערות מתחכמות, עד כי כך שהייתי צריך להימלט על נפשי.


בשלב מסויים החלטתי להראות להן את התמונה שצילם דודי. בתחילה לא הייתי בטוח, שכן דמותה המותשת המציצה מתוך מצעי בית החולים, עטויה צינורות וכבלים, אינה דומה כלל לאישה שהן מכירות, מבוגרת ככל שתהיה, אבל להפתעתי הן היו סקרניות, ביקשו לראות שוב, ושאלו שאלות.


עדיף כך, אני חושב.

אלו החיים.


 

מוקדם יותר באותו שבוע התבשרתי על פטירתו במפתיע של אביו של איש יקר, מורה וחבר. אל הלוויה נסעתי מעוד ביקור אצל סבתי בבית החולים, כשמחשבות על מוות אופפות את מוחי.


גם בזן, כמו בכל מסורת פילוסופית או רוחנית אחרת, יש התייחסות למוות, פשוט מפני שזאת שאלה שאנשים שואלים. ישנן אמירות של מורים, ופרשנויות לאמירות הללו. ישנן תשובות לשאלות שתלמידים שאלו, וסיפורים על שאלות שתלמידים נשאלו. יש הרבה מילים, ורבות מהן הדהדו בראשי בזמן הנסיעה.


אבל בזן, הדגש הוא לא על המילים, אלא על הפעולות. חלק גדול מהתרגול הוא לנסות ללמוד איך לחוות את הרגע הזה כפי שהוא, בלי טוב או רע, בלי מחשבות, הסברים או פרשנויות, ולעשות את הפעולה הנכונה ביותר לאותו רגע.


אבל מה הדבר הנכון לעשות?


להפתעתי, ברגע שנכנסתי בשערי בית העלמין, כל המילים נמוגו.


כל מה שהיה באותו רגע זה ילד שבוכה על אביו.


וכל שנותר לעשות היה לחבק חיבוק חזק, ולהזיל דמעה.




כמה ימים לאחר כתיבת שורות אלו, סבתי היקרה והאהובה הלכה לעולמה.


Kommentare


Post: Blog2_Post

תודה! להסרה יש להשיב "הסר"

bottom of page