בריכה קרירה ביום קיץ חם. היכולת סוף סוף לעצור. לנוח. ללגום לאט ממשקה קר. להנות מהשקט. להרגיש את הרוגע והשלווה שאופפים את הגוף ואת הנפש.
כל הדברים האלו לא קורים לי עכשיו.
אני נמצא ליד הבריכה, ובמקום שקט אני שומע צרחות, במקום ללגום משקה קר אני מנגב אותו מהשולחן, ובמקום רוגע ושלווה אני טרוד בלהישאר בסטטוס של נשוי + 3:
"תסתכלי לאן את קופצת!", "זה לא עמוק כמו שנדמה לך", "מה זאת אומרת לא ראית שהיא שם?", "נו, זה לא היה בכוונה", "די, תהיו נחמדות אחת לשניה" וכהנה וכהנה...
קשה לומר שאני מרגיש "זן", אבל דווקא לא בגלל מה שאני אומר או עושה. אלא בגלל סיבה אחרת.
כשחושבים על זן, הדימוי שעולה הרבה פעמים הוא של רוגע קיצוני. כזה שגובל בניתוק. מעין אדישות שכזו להתרחשויות סביב או לרגשות בפנים, אבל האמת שזה לא מדויק.
שמעתי פעם ממורה זן דוגמה יפה שמסבירה את המצב התודעתי שמנסים להשיג בתרגול:
תחשבו על ילד שלומד לנגן בפסנתר, ומצד אחד שלו יושבת אימו, ומצידו השני יושבת המורה שלו. האמא מתרגשת מכל צליל שהילד מפיק ובטוחה שהוא המוצרט הבא. גם המורה מתרגשת, אבל באופן קצת שונה. המורה רואה את הפוטנציאל, היא רואה איך הילד מתקדם וגם חוגגת איתו את ההישגים שלו.
אבל המורה רואה גם את החלקים הפחות טובים. לאמא אולי יהיה קשה לשמוע שהילד צריך להשתפר או חלילה לא מחונן כמו שהיא חשבה, והמורה דווקא תדע לראות את זה, ולפעול בהתאם. בצורה שאולי אפילו טובה יותר לילד.
"אנחנו צריכים להיות כמו המורה", אמר מורה הזן. "לשם התרגול שלנו מכוון".
מתחברים או לא, זאת שאלה אחרת.
אבל זה התרגול.
אז איך הדוגמה הזו קשורה לבריכה ולכך שאני לא מרגיש "זן"?
כי הרעיון בזן הוא לא להתנתק מהמציאות, אלא רק לשנות את נקודת המבט עליה.
ולכן, הבעיה שלי היא לא מה שאני אומר או עושה עכשיו, אלא איפה שאני נמצא עכשיו. גם האמא וגם המורה ישבו עם הילד בעודו מנגן. ואיפה אני? אני עומד לי כמו איזה מציל מחוץ לבריכה....
אני לא אמור להתנתק מהרגע, אני צריך להיות בתוכו.
אז עשיתי את הדבר הכי "זן" שיכולתי לחשוב עליו.
קפצתי פנימה.
"אבא, תסתכל לאן אתה קופץ!"
Comments