כשהייתי בכיתה ד', המורה עשתה לנו פעילות בשיעור חברה שאני זוכר עד היום. בהתחלה, היא תלתה על קיר אחד של הכיתה דף נייר ועליו המילים המפורסמות שכתב ושר אריק איינשטיין:
אני ואתה נשנה את העולם
אני ואתה אז יבואו כבר כולם.
אמרו את זה קודם לפני,
לא משנה - אני ואתה נשנה את העולם.
לאחר מכן היא חצתה את הכיתה אל הקיר שמולו, ותלתה מילים של שיר, איך לומר, מעט שונה, מפרי עטו של יענקל'ה רוטבליט (בביצוע המוכר של אריאל זילבר):
אני שוכב לי על הגב
מביט על התקרה
רואה כיצד חולפים ימי
בבטלה גמורה
אני שוכב לי על הגב
חושב, חולם, הוזה
והחיים יפים, יפים
ממש כמו מחזה
כשסיימה, עברה המורה לקיר שבינהם, הקיר האחורי של הכיתה, העמוס לעייפה ביצירות שיצרו ילדי הכיתה במיטב מרצם ובמגבלות העידן הקדם דיגיטלי, ותלתה את השיר האחרון, גם הוא של איינשטיין:
יושב על הגדר
רגל פה, רגל שם
יושב על הגדר
בסדר עם כולם.
דופק חיוכים לכל הכיוונים
ותמיד, תמיד נמצא בעניינים.
המורה, חצתה את הכיתה ונעמדה ליד הקיר הרביעי, שעליו היה תלוי הלוח, שנראה פתאום מאוד ריק מאידיאולוגיה ומסרים, ואמרה "עכשיו, אני מבקשת שכל אחד יעמוד ליד השיר שהכי מדבר אליו".
אמרה, וחיכתה.
הילדים החלו לנוע בחלל הכיתה, וגם עכשיו, יותר משלושים שנה לאחר מכן, אני זוכר בצורה חדה ביותר את המחשבות שחלפו במוחי, ואת מה שהרגשתי באותו רגע.
באופן אישי הזדהיתי יותר עם "אני שוכב לי על הגב", אבל היה לי ברור שהמורה מצפה מהילדים להיעמד ליד "אני ואתה נשנה את העולם". אני זוכר איך הייתי מודע להתלבטות הזאת, ואיך ממש ראיתי את עצמי מהצד בזמן שאני מנסה לגשר על הפער הזה בין מה שאני חושב באמת, לבין מה שנראה לי שאני אמור לחשוב.
ניסיתי להבין למה אני לא מתחבר ל"אני ואתה נשנה את העולם", הרי היה ברור לי שזו הבחירה הנכונה, הערכית, אבל לא באמת הצלחתי לענות. אולי הוא נראה לי פשוט יומרני מידי. לא אמיתי. אני גם זוכר איך לא הצלחתי להביא את עצמי לעמוד ליד האמת שלי, "אני שוכב לי על הגב", כי חששתי ממה יגידו האחרים, והלכתי במקום זה אל "יושב על הגדר", מרגיש ממש רגל פה רגל שם, עומד שם רק כדי להיות בסדר עם כולם.
במהלך חיי חשבתי רבות על השיעור ההוא, וזמן רב הרגשתי לא בנוח עם התחושה שהייתה לי, עם הבחירה שרציתי לעשות וגם עם זאת שבסוף עשיתי.
אולי זה התרגול, אולי זה נסיון החיים, אולי שניהם, אבל עכשיו אני יכול להגיד בוודאות שעוד בתור ילד ידעתי מה נכון עבורי, והקושי היה לראות את זה ולפעול על פי זה.
מצד שני, באותה נשימה אני יודע להגיד בוודאות שמה שהיה נכון עבורי בתור ילד ממש לא נכון עבורי בתור מבוגר, ואפילו אומר שיכול להיות שמה שהיה נכון עבורי אתמול לא יהיה נכון עבורי מחר.
היום אני חושב שהחיים עצמם הם אותה תנועה בכיתה בין שלושת האפשרויות, ובכל רגע נתון אנחנו נדרשים לחשוב מחדש ולבחור במודע איך לפעול וליד איזה שיר להיעמד.
אני חושב שמה שהפריע לי אז, וגם בתקופות רבות לאוך חיי, הוא דווקא הקיר הרביעי.
במקום לוח עם הוראות או מורה בוחנת, לדעתי, אם לדבר במונחי זן, היה צריך לשים מראה גדולה.
כך, בזמן שאנחנו מסתובבים לנו בכיתה בין האפשרויות השונות, מה שישפיע על הבחירה שלנו לא יהיו אמיתות מוחלטות שחקוקות על איזה לוח, או ציפיות אידיאליות של איזו מורה, אלא אנחנו.
לא כי מה שטוב לנו הוא תמיד הדבר הנכון, אלא מפני שלעצמנו יותר קשה לנו לשקר.
התשובות נמצאות אצלנו, פשוט צריך ללמוד להסתכל.
Comments