בקיץ שעבר, כשהבת הקטנה שלי רק למדה לרכב על אופניים והיינו הולכים כך לגן, היא רוכבת לאיטה ואני הולך לידה, היה חלק אחד בדרך ממנו חששנו שנינו, ואותו היא כינתה "העלייה הגדולה".
היה מדובר בבליטה במדרכה שנוצרה משורשיו של עץ גדול שצמח לו בנחת, לא מודע כנראה לאימה שהוא משרה על ילדות קטנות שלומדות לרכב, ועל אבותיהן.
הילדה חששה מאותה עלייה שכן כל פעם מחדש היא נכשלה בניסיון לעבור אותה, נפלה, כעסה והגיבה בתסכול רב.
גם אני חששתי מאותה עליה גדולה, שכן כל פעם שהיא נכשלה בניסיון לעבור אותה, והיא נפלה, והגיבה בתסכול רב, הוא היה מופנה אלי...
אחרי תסכולים, מאמצים ועוד קצת תסכולים, ובעיקר כח רצון (שלה, לא שלי), היא הצליחה לעבור את העליה הגדולה בפעם הראשונה בלי ליפול.
השמחה שלנו הייתה גדולה, לפחות כמו תחושת הסיפוק שלה וההקלה שלי.
לעץ זה לא שינה דבר.
הזמן עבר וכשהגיע החורף, האופניים אוחסנו ועימם הזכרונות.
בבוא האביב הילדה רצתה שוב לרכב לגן. הסכמתי בשמחה, ויצאנו לדרך, הפעם אני הולך לאיטי והיא רוכבת לידי.
"באיזו דרך נלך?" שאלתי אותה "דרך העליה הגדולה?"
"כן!" היא ענתה בנחישות, הידקה אחיזתה בכידון ויצאה לדרך.
התקדמנו והנה העליה הגדולה מפציעה לעברנו, מתרוממת מהקרקע כמו נחשול עשוי אבן. הילדה עצרה, הכינה עצמה, נשמה עמוק ויצאה לדרך. היא התקרבה לעלייה הגדולה, האיצה, ו... פשוט עברה אותה בקלילות.
כמה מטרים לאחר מכן היא עצרה וחיכתה לי בעודי מנסה להדביק את הקצב. כשהגעתי ונעמדתי לידה (מסדיר קצת את הנשימה) היא אמרה לי "אתה יודע? העלייה לא באמת כזאת גדולה".
"נכון. את יודעת למה?", שאלתי.
"כי אני גדלתי", היא ענתה.
והעץ חייך.
Yorumlar