הסחת דעת

הגעתי לאסוף את הילדה מהגן.

הכנתי את עצמי נפשית למסע המאתגר הביתה, במהלכו נצטרך להתמודד עם מכשולים רבים בדמותם של גן שעשועים, פיצוציה ועוברי אורח אקראיים, בני אדם או חתולים, שכל מטרתם היא להסיח את דעתה של הילדה שלי מהנתיב שלנו אשר בסופו ממתין היעד הנכסף: כוס הקפה שתכננתי לשתות בבית.

אנחנו צועדים לנו בשבילי השכונה, ואני מנסה לשוחח איתה על חוויותיה מהגן היום, בזמן שהיא מושכת לכיוונים אקראיים, גם את השיחה וגם אותנו.

הקצב טוב. אני מרגיש שהפעם נצליח להגיע הביתה בזמן סביר, וכבר מתחיל לדמיין את כוס הקפה והשקט שעוטף אותה, כאשר משיכה חזקה ימינה מוציאה אותי משיווי המשקל. הילדה ראתה מגלשה ורצה אליה, רק שכחה לשחרר את האחיזה שלה בידי.

כשהיא מבינה שלסחוב אותי איתה רק מעכב אותה, היא עוזבת את ידי ורצה בקלילות לעבר המגלשה שבאופק.

אני מנסה לדבר אל ליבה, קורא לה לחזור, אבל היא מסרבת, ושום שכנוע לא עובד.

"בואי נלך לבדוק דואר" אני אומר, שולף את התכסיס הכי יעיל שיש לי.

היא עוצרת ואומרת "אבא, אני יודעת שאתה אומר את זה רק כדי להסיח את דעתי".

איזו צלילות. מרשים.

המממ, אני חושב. מה עושים?

אני שותק כמה שניות ואז אומר: "נכון."

ואחרי כמה שניות נוספות, מוסיף "אז את באה?"

היא מסתכלת עלי, חושבת, מהנהנת, ורצה בחדווה לתיבות הדואר שבהמשך השביל.

אני עומד שם, ומסתכל עליה רצה. מופתע מהניגודיות שהרגשתי בין המודעות הגבוהה שלה למניעים שלי מחד, ומהמהירות והכנות שבה היא אימצה את האשליה מאידך. איך זה מסתדר?

אם אני חושב על זה בכנות, גם אני עושה את זה לפעמים. לדוגמה כשאני שואל את הילדה הגדולה שלי אם היא עשתה שיעורים והיא אומרת שכן, או כשאני מקשיב להודעות דובר צה"ל שמנסה להגיד לי שהכל בשליטה. אז כן, יש מצבים בהם אנחנו מאמצים אשליה כלשהי למרות שאנחנו יודעים שהיא אשליה.  

אני חושב שמה שהפתיע אותי באמת בתגובה שלה, היה שהיא לקחה את זה בשתי ידיים, במאה אחוז. קודם היא הייתה כולה ממוקדת במגלשה, ועכשיו היא כולה ממוקדת בדואר. ההבדל בינה וביני זה שהיא לא חושבת יותר על זה שהצעתי את זה רק כהסחת דעת, ואילו אצלי הייתה בוודאי נשארת תחושה קטנה של חוסר שקט כי עדיין מפריע לי שמישהו מנסה לשחק לי בתודעה.

היא צודקת, אני יודע. הדרך בה היא פעלה זה בדיוק מה שמתרגלים בזן - אם אתה עושה משהו, תעשה אותו במאה אחוז.

אני מזכיר לעצמי שוב כמה יש לי עוד ללמוד מהילדות שלי, ואז אני מחליט להפסיק לחשוב, ולהתחיל לתרגל.

אני מושך בכתפי, ומתחיל לרוץ אחריה, בחדווה, אל עבר הדואר.

(למרות שאני יודע שאני עושה את זה רק כדי להסיח את דעתי).