החלקה על הקרח

כמו הרבה סרטי אימה, גם הסיפור הזה התחיל ביום אביבי יפה, עם שמים כחולים ושמש נעימה. 

"מה נעשה היום עם הילדות?" הייתה השאלה התמימה שהופרחה לאוויר. 

"אולי נלך להחלקה על הקרח?" הציעה אשתי היקרה בתמימות. 

האמת, נשמע לא רע, חשבתי לעצמי. לא הייתי אף פעם, למה לא? 

ננסה. 

כשהנחתי את הרגל על המשטח, הבנתי פתאום את גודל האירוע. 

כולם מתחילים לנוע סביבי, שטף אנושי שנע במעגל אינסופי, ואני בקושי מצליח לעמוד. 

אוי ואבוי. 

"אני רוצה גט!" עוד הספקתי לצעוק אבל אשתי לא שמעה, היא והילדות כבר היו הרחק במורד זרם האנשים.

הבנתי שאין לי על מי להישען חוץ מהמעקה שלצידי, וגם הוא לא תמיד היה שם כשהייתי צריך אותו. 

ניסיתי להבין איך אני אמור להתקדם, בתקווה שאצליח להשלים הקפה ולהגיע בחיים ליציאה הקרובה בארבעים וארבע הדקות שנותרו לי. 

תוך כדי שאני עושה תנועות שאמורות לשמור על שיווי המשקל שלי ומשום מה עשו בדיוק את ההיפך, עלתה בי המחשבה שהחוויה הזו מאוד דומה לחוויה שלי של האבהות:

אתה בטוח שאתה מוכן, אבל כשזה קורה אתה מרגיש ששמטו את הקרקע מתחת לרגליך. 

אתה לא יכול לעצור, והכל ממשיך לנוע סביבך.

לפעמים אתה צריך לפעול כנגד כל האינסטינקטים שלך.

ביטחון עצמי זה לא מספיק.

כולם נותנים לך עצות אבל אף אחד לא מבין את הקשיים האמיתיים שלך.

ובעיקר - אצל אחרים זה נראה ממש קל וטבעי.

אחרי כמה התרסקויות שנתנו משמעות חדשה לביטוי "החלקה על הקרח" הגיעה נפילה אחת, תיאטרלית במיוחד, שלוותה בכאב חד בקרסול ובאגו. 

עצרתי לרגע בצד, לצפות בנחת בחיי חולפים לנגד עיני, להסדיר את הנשימה, ולשאול את עצמי מה אני בעצם עושה פה, ולמה אני עושה את זה לעצמי. 

פתאום חלפה על פני הילדה הקטנה שלי ותוך כדי שהיא ממשיכה להתקדם, היא מפטירה לעברי "מה, אבא, כבר ויתרת?" ונעלמת שוב באופק. 

הממ... 

כמה פעמים אמרתי להן לא לוותר ולהמשיך לנסות? כשלימדתי אותן לרכב על אופניים או כשעזרתי להן עם שיעורי הבית?

יותר קל לתקן קרסול מזיכרון, חשבתי לעצמי, ויצאתי שוב לדרך. מבחינתי, רק שייראו אותי מנסה. 

הפעם, כשהמשכתי, שמתי לב שההחלקה על הקרח גם מאוד דומה לתרגול הזן:

צריך לזכור לנשום.

לא צריך להתרגש מכשלונות.

עדיף לא לחשוב יותר מידי.

והכי חשוב - צריך ללמוד איך לעצור.