הורה ואינו נראה

"אולי תקחי מעיל?"

"אבל לא קר לי"

"כן אבל יהיה לך קר אחר כך"

"אבל עכשיו לא קר לי"

"נו תקחי כבר מעיל"

"לא רוצה"

"אבל מה אם יהיה גשם?"

"אבל אין גשם"

"אבל מה אם יהיה גשם אחר כך?"

"אז יהיה גשם!"

הרבה זמן לא קיבלתי שיעור זן טוב מהבנות שלי, ותהיתי למה.

יש לי המון שעות איתן, הסעות, חוגים, שיעורים, סידורים, אבל משום מה אני מרגיש שלא יוצא לנו באמת להיות יחד. אנחנו אפילו לא מצליחים לדבר.

חשבתי על זה, וניסיתי להבין מה אני יכול לעשות אחרת, אבל בין הכנת כריך להסעה לחוג, לא הצלחתי למצוא רעיון מספיק טוב.

לאחרונה נסעתי לחו"ל מהעבודה ואז באמת לא הייתי שם, אבל דווקא השאלה נשארה, ואפילו התחדדה, כי פתאום שמתי לב כמה זמן בשבוע אני כן משקיע בדברים שקשורים לילדות ועדיין אני מרגיש כאילו אנחנו בכלל לא נפגשים.

כשחזרתי, הילדה הקטנה שלי כירכרה סביבי מרוב געגועים וניסתה לצוד תשומת לב.

"אבא, תהיה איתי", היא אמרה, כשישבתי ושתיתי לי קפה קטן בין כביסה לכלים.

"אבל אני כאן", עניתי.

"לא! תהיה איתי!" היא המשיכה.

חשבתי לעצמי שהנה, סוף סוף אני הוא זה שאתן לה שיעור זן קטן, ואמרתי לה "אבל הנה, תראי, אני כבר כאן איתך".

"נו, די, אבא. בוא!", היא ענתה בחוסר שביעות רצון.

פתאום הבנתי שכנראה היא מרגישה אותו דבר כמוני. אני איתה כל הזמן אבל אני לא איתה. אז פשוט החלטתי לשאול אותה מה לעשות. ממילא היא מלמדת אותי לא פחות ממה שאני מלמד אותה. בטח בדברים החשובים.

"אז למה את מתכוונת? מה את רוצה?" שאלתי.

"שתבוא לשחק איתי!"

אה.

הבנתי.

די פשוט, האמת.

סיימתי את הקפה, והלכנו לשחק.

הכלים יחכו.