ערב, אני מנסה לסגור את היום. הילדות משחקות בבלגן נוראי, וצוחקות בקול רם מידי ולא מקשיבות לי. הילדה הגדולה מתרגלת עצמאות, מחליטה להתווכח איתי ועונה בחוצפה, בלי קשר בכלל למה שביקשתי ממנה. בזמן שאני מנסה להעיר לה בכל המהומה, הילדה הקטנה כל הזמן נכנסת לי לדברים, מציקה שהיא רק רוצה את אבא, ולא נותנת לי לסיים משפט.
רגע, רגע, תעצור, אני אומר לעצמי.
כמה רעש בראש, כמה מחשבות לא רלוונטיות. האם אני בכלל מצליח להיות באמת בסיטואציה? מה שקורה לי עכשיו הוא בדיוק ההיפך מתודעת זן, שאמורה להיות תודעה צלולה, שרואה את הדברים כפי שהם. בלי שיפוטיות, בלי השלכות.
בוא ננסה מחדש, אני מחליט, והפעם בלי שיפוטיות, בלי טוב ורע, בלי לתת ציונים או חוות דעת.
ערב, אני מנסה לסגור את היום. הילדות משחקות וצוחקות ולא מקשיבות לי. הילדה הגדולה מתרגלת עצמאות, מחליטה להתווכח איתי, בלי קשר בכלל למה שביקשתי ממנה. בזמן שאני מנסה להעיר לה, הילדה הקטנה כל הזמן נכנסת לי לדברים, רק רוצה את אבא, ולא נותנת לי לסיים משפט.
יותר טוב, אבל לא מספיק. נמשיך לשלב הבא, שלפעמים הוא הקשה ביותר אבל תמיד הוא החשוב מכולם: כדי לראות את הדברים באמת, אני צריך להסתכל על הדברים עצמם, ולא על התפיסה שלי אותם. כמו שלא כל פעולה שלי היא בהכרח בגלל או בשביל אדם אחר, כך לא כל מה שהילדות שלי עושות בהכרח קשור אלי. ולכן, כדי לראות את המציאות באופן צלול, אני צריך להוציא את עצמי מהמשוואה.
ואכן, אם אני מסתכל על הדברים לא דרך העדשה של הרצונות והצרכים שלי, המציאות שנגלית לי הרבה יותר פשוטה:
ערב. הילדות משחקות וצוחקות ולא מקשיבות לי. הילדה הגדולה מתרגלת עצמאות, מחליטה להתווכח איתי. הילדה הקטנה כל הזמן נכנסת לי לדברים, רק רוצה את אבא.
ולבסוף, אם אצליח גם לזהות ולנטרל את ההשפעה של הרעש הבלתי פוסק של המחשבות והרגשות שלי, רק אז אוכל באמת לחוות באופן צלול את הרגע, ולראות את הדברים כפי שהם.
ערב. ילדות משחקות וצוחקות. ילדה גדולה מתרגלת עצמאות. וילדה קטנה, שרק רוצה את אבא.

Comments