הגעת ליעד

"כנסי לאוטו" אני אומר לה. "נו, כנסי".

היא נכנסת ומתיישבת במושב הנהג. הרגליים שלה בקושי מגיעות לרצפה, שלא לדבר על הדוושות. אני סוגר את הדלת, עובר לצידו השני של הרכב ונכנס ומתיישב במושב לידה.

"תסתכלי למטה", אני אומר "יש שם שתי דוושות. אחת גז, שגורמת לאוטו לזוז ולהתקדם, והשנייה היא הבלם, שאיתה עוצרים, אוקי?"

"אוקי". היא עונה, עדיין לא מבינה מה אני רוצה ממנה, ולמה היינו צריכים להיכנס לאוטו בחום הזה, במיוחד אם אנחנו לא מתכוונים לנסוע לשום מקום.

"שתי דוושות". אני חוזר. "גז וברקס".

"אוקי".

"את צריכה את שתיהן כדי להגיע ליעד".

היא מסתכלת עלי במבט עמום.

אני ממשיך "בלי הגז, לא תצליחי לצאת מהחנייה, זה ברור. את זה כולם יודעים. אבל חייבים גם את הבלם. בלי הבלם בחיים לא תגיעי לאן שאת רוצה. מבינה?"

המבט בעינייה מצטלל.

"את פשוט תעברי את היעד שלך, תחלפי על פניו ופשוט תמשיכי לנסוע לעבר איזה יעד אחר, שאולי בכלל לא רצית קודם, אבל גם אליו אף פעם לא באמת תגיעי אם לא תלמדי לעצור."

היא מהנהנת. מבינה.

"את חייבת את שתי הדוושות כדי להגיע ליעד". אני חוזר, ומביט בה באופן שמדגיש את הנקודה.

היא מביטה בי באופן שמדגיש את זה שאני כבר חופר.

אנחנו יוצאים מהאוטו ונכנסים הביתה.

אנחנו מוקפים יום יום במסרים על מוטיבציה. איך יוצרים מוטיבציה, איך בונים מוטיבציה, איך משמרים מוטיבציה. אצל עצמנו, אצל ילדים, ועוד ועוד. ספרים, קורסים, הרצאות, סרטונים, הכל כדי לגרום לנו לצאת מהחנייה ולהמשיך לנסוע. זה חשוב, אבל זה רק חצי מהסיפור. הבעיה היא שבשום מקום לא מלמדים אותנו על החשיבות של לדעת לעצור. ואם לא מלמדים אותנו, איך אנחנו נוכל ללמד אותם?

האם אנחנו יודעים איפה דוושת הבלם שלנו? האם אנחנו יודעים בכלל להאט, שלא לדבר על לעצור לגמרי? הרי היכולת הזאת היא מה שתגרום לנו באמת להיות מרוצים, ואפילו מאושרים. ליכולת הזאת קוראים הסתפקות, ובדיוק כמו מוטיבציה, אפשר ללמוד לפתח ולטפח אותה. אנחנו יכולים להשיג המון באמצעות המוטיבציה, אבל בלי יכולת ההסתפקות אף פעם לא נדע להעריך את זה, רק נמשיך הלאה אל עבר היעד הבא.

וזה נכון גם לילדים שלנו. כי לפעמים צריך לדעת לדחוף, להוציא מהמיטה בבוקר, להשקיע בשיעורים או בחזרות ולשכנע לא לוותר על החוג, אבל לפעמים צריך גם לדעת להראות שאפשר לשחרר, לעצור, לוותר.

כי הרבה פעמים מה שאנחנו באמת צריכים זה לא בית יותר גדול, תפקיד חדש או תעודת הצטיינות.

לפעמים כל מה שצריך זה לדעת לקחת נשימה עמוקה אחת, ולחייך.