חבר שאל אותי פעם, כשדיברנו על אבהות, האם לדעתי אפשר להשתנות.
בהתחלה לא הבנתי את השאלה, כי הרי זה הפוך, איך אפשר שלא להשתנות? השינוי הוא בין הקבועים היחידים בעולם. מי שלא מאמין שיסתכל במראה. ברור שהגוף שיש לנו כעת שונה ממה שהיה לפני עשור, וודאי בעוד עשור יהיה שונה מעכשיו. השינוי גם לא פוסח על תפיסת העולם שלנו, ואפילו עקרונות וסדרי עדיפויות משתנים עם הזמן. בתור אבא לשלוש ילדות אני לא חושב או מתנהג כמו אבא לתינוקת ראשונה, ואין בכלל מה להשוות למה שהיה לפני שהפכתי לאבא. אז מה השאלה כאן בעצם?
כיוון שהחבר אדם חכם ולא שאל סתם, חרגתי ממנהגי לשלוף תשובות מהמותן והמשכתי לחשוב על הנושא. חשבתי הרבה. כמעט שנתיים. היו לי הרבה רעיונות, אבל היום אני חושב שאולי השאלה שהוא התכוון לשאול היא לא האם אפשר להשתנות, אלא האם אפשר להשתנות בכיוון מסוים, בכיוון שהוא בוחר?
ובכן, כדי לענות על השאלה הזו צריך לדעת לאן רוצים להגיע, וזוהי שאלה שהתשובה עליה משתנה רבות במהלך החיים. אני בטוח שעבור אותו חבר, הכוונה של "להשתנות" כבר עברה כמה תמורות מאז.
יכול להיות שאפשר להצליח לעשות שינוי כלשהו, אבל עד אז אולי הוא כבר לא יהיה נכון עבורנו, וסתם יצאנו למרדף שווא...
אבל מצד שני, לכולנו יש דברים שאנחנו מרגישים שהיינו רוצים לשנות, בין אם זה הרגל, תפיסה, השקפה או אפילו פן באישיות, שאנחנו מרגישים שלא תורם לנו או לחיים שלנו עם אחרים. אבל האם זה הדבר שבאמת צריך לשנות? מה נכון לעשות?
בהקשר הזה נזכרתי בדימוי שחוזר בהרבה סיפורי זן, שמתאר את התודעה ככוס מלאה במים עכורים. אפשר לנסות לטלטל אותה או לערבב את המים כדי לנקות אותם, אבל רק כאשר עוצרים ונותנים לה לעמוד בשקט הלכלוך שוקע והמים מתבהרים.
כדי לראות את הדברים בצורה צלולה, הדבר היחיד שצריך לעשות זה ללמוד איך לעצור ולהתבונן. זה אולי נשמע כמו התחמקות, אבל בעצם רק ככה אפשר להתחיל להתמודד עם השאלות הללו.
מה באמת מפריע לי כרגע? מה באמת הייתי רוצה לשנות עכשיו? את ההתנהגות שלי או את התפיסה שלי? מה מהן באמת משפיעה יותר עלי ועל המשפחה שלי?
רק כשעוצרים, מצליחים לתת לשאלות הנכונות לעלות, ואז לפעמים מקבלים תשובה, ולפעמים מקבלים עוד שאלה. לפעמים מבינים שזה שטויות, ולפעמים מגלים אמת גדולה.
ובדרך, השינוי כבר קורה מעצמו.
אם אני בתהליך כולם מרוויחים.
Comments