"רדי משם!"
"לא!"
"רדי, נו, זה מסוכן."
"אל תדאג, לא יקרה לי כלום."
"כן? איך את יודעת?"
"כי כבר עשיתי את זה."
הממ...
הגעתי לאסוף את הילדה מחברה, ומצאתי אותן על מתקן משחקים שאפשר לקרוא לו אתגרי, בעיקר כי היא איתגרה אותו.
פעלתי באופן שנראה לי כהתנהגות הורית אחראית, וניסיתי למנוע ממנה לזנק אל הלא נודע או לפחות אל חדר המיון הקרוב, אבל התשובה שלה כל כך הפתיעה אותי, עד שנאלצתי להפסיק לנסות לשכנע אותה לרדת, ועצרתי לחשוב מה בעצם הבעיה כאן.
אם אני מסתכל עליה, אני רואה שהיא עומדת לא כל כך גבוה, ושהפעלול שהיא מנסה לעשות לא לגמרי מופרך. ובכל מקרה, גם אם היא תיפול, לא באמת יקרה שום דבר. הכל מרופד - המתקן, הרצפה, ואפילו קצת היא... אז מה העניין? ממה ולמה אני בעצם חושש?
טוב, ברור שאני דואג שהיא תקבל מכה ותיפצע. אבל למה? לזה אני חייב להודות בכנות, אין באמת סיבה.
קוראים לזה דאגה, והיא סוג של אשליה.
דאגה היא מצב של חרדה ממשהו שעוד לא התרחש, ובכלל לא בטוח שיתרחש. לפעמים זה טוב, כי זה מניע אותך לפעולה, כמו למשל לקחת מהילדה את המספריים שהיא רצה איתם בבית, או להסביר לה ששקעי חשמל לא אוהבים שמלטפים אותם... אבל לפעמים דאגה היא סתם חרדה. ואז היא כבר לא תורמת דבר, חוץ מליצור עוד ועוד חרדה.
בתרגול הזן עוסקים הרבה באשליות שהתודעה שוגה בהן ובניסיון לראות דרכן. לפעמים הדיון מאוד פילוסופי ועוסק במושגים כמו "היעדר עצמי", ו"ארעיות התופעות", ולפעמים הוא מופיע בצורה מאוד יומיומית ופשוטה.
כמו דאגה מכך שהילדה תקבל מכה ותיפצע.
או מכך שהיא תקפוץ ותנחת על החברה שלה, שרצה לנו בין פה הרגלים.
או מכך שהיא תנסה, אבל לא תצליח, ותרצה לנסות שוב ושוב ואנחנו נתעכב פה ונאחר לחוג.
ועוד, ועוד, ועוד דאגות.
"האשליות הן אינסופיות, אנו נודרים לחתוך דרך כולן" הוא אחד הנדרים הגדולים בזן.
לרוב אני לא יודע מה זה באמת אומר או איך אמורים לעשות את זה, אבל לפעמים הדברים די פשוטים.
מה יש מולי עכשיו?
ילדה.
מתקן משחקים.
רצפה.
וזהו.
כל השאר אשליות. רעש שיש לי בראש.
אז מה עושים?
"בסדר", אני אומר "תקפצי".
והיא קופצת.
ישר דרך האשליות שלי.
ונוחתת על הרצפה.
וצוחקת.
וזהו.
Comments