top of page

אפשר להתחיל לעבוד

הבודהיזם, בבסיסו, הוא תרופה לסבל.


זה מה שהוא היה בהתחלה, לפני שהלבישו עליו, דת, מיסטיקה וטקסים.


הנחות היסוד של הבודהיזם, שנקראות גם "אמיתות נאצלות", אפילו מנוסחות באופן בו היה נהוג באותם זמנים לתאר מחלות שונות ואת אופן הטיפול בהן, והנה הן בקיצור: 1. יש סבל (זוהי הגדרת המחלה), 2. הוא נובע מתוכנו, בעיקר בגלל שאנחנו לא מבינים איך התודעה שלנו עובדת (סיבת המחלה), 3. אבל אפשר לטפל בזה (פרוגנוזה חיובית), ו-4. התרגול הוא הדרך לעשות זאת (התרופה).


אז כאמור, הבודהיזם הוא תרופה לסבל. ולכן, כשאני רואה את הילדות שלי כואבות ואני רוצה לעזור ולהעניק להן קצת מהכלים שלמדתי, אני יודע שהבודהיזם לא יעזור להן, כי כדי להנות מהיתרונות שלו, צריך דבר ראשון לסבול, ובאופן מעניין, ילדים לא לוקים בזה...


אמנם ילדים בוכים ומתלוננים הרבה, גם כשכואב להם פיזית וגם כשכואב להם נפשית, אבל זה לא סבל. סבל זה לא הכאב, אלא מה שאנחנו עושים ממנו בראש שלנו.


לכן בשלב מסויים הפסקתי לנסות לעזור להן עם כלים לא מתאימים, ועכשיו אני פשוט מסתכל עליהן גדלות, ומחכה.


כן. מחכה.


מחכה שייסבלו...


כשהן קטנות מאוד, אני רואה איך הן בוכות כשהן רוצות משהו ולא מקבלות אותו. זה אולי נשמע כמו הרעיון של סבל שנובע מהשתוקקות, אבל ברגע שמשהו מסיח את דעתן הן מפסיקות לבכות ועוברות הלאה. לכן אני יודע שזה עדיין לא סבל.


גם כשהן ילדות בגן או בבי"ס והן מתחילות לדאוג מה יהיה מחר, מי יאסוף אותי מהגן ואיך תיראה התחפושת לחג, אני יודע שזה חוסר אמון ביכולות ההוריות שלי, או אולי סתם יצר הישרדותי בסיסי, אבל זה עדיין לא ממש סבל.


אבל אז הן מתחילות להיכנס לגיל ההתבגרות, ופתאום הן לא מרוצות, למרות שיש להן הכל. ופתאום הן כועסות למרות שאי אפשר לאתר שום מושא ספציפי לכעס. וכשהן מתהלכות הן מקרינות תחושה שלא ניתן להגדיר במילים, אולי רק משהו שנע בין "אוף" תמידי ל"די כבר" רגעי.


כשהרגע הזה מגיע אתה יודע שהנה - זה זה: סוף סוף יש סבל!


מצוין.  


עכשיו אפשר להתחיל לעבוד.


"תגידי, חשבת פעם למה אני מתרגל מדיטציה?"


"לא יודעת. כדי להירגע?"


"כן, אבל את יודעת ממה?"




 

Commentaires


Post: Blog2_Post

תודה! להסרה יש להשיב "הסר"

bottom of page