לאחרונה חזרתי מריטריט, בו הבנתי שיש שני דברים שלא משנה מה נעשה, לא נוכל לברוח מהם.
הדבר הראשון שאי אפשר לברוח ממנו, הוא מעצמנו.
אלו היו אמורים להיות שלושה ימים של ניתוק מהעולם. שלושה ימים של לשים בצד את המחשבות, הדאגות והבעיות שלי, ורק לתרגל זן.
לא היה פשוט לפנות את הזמן, אבל בסוף הצלחתי. נכנסתי לאוטו ונסעתי שלוש וחצי שעות אל תוך המדבר, הצלחתי להגיע בזמן, עזרתי בהתארגנויות, החלפתי לבגדים נוחים וכשסוף סוף התיישבתי על כרית המדיטציה ושקט השתרר בחדר התרגול, הבנתי לחרדתי שהבאתי את כל הבעיות שלי יחד איתי.
הייתי מופתע מהכמות והעומס של השאלות שעלו לי בתודעה, והרגשתי איך הראש שלי מתחיל לעבוד, עונה תשובות ומוצא פתרונות. ושסיימתי, פתאום מצאתי את עצמי יושב שם, אחרי שעניתי את כל התשובות לכל השאלות, ואפילו עוד לא נגמרה המדיטציה הראשונה...
זאת הייתה קצת בעיה, כי האמת היא שמעולם לא נתברכתי בסבלנות יתרה. כשהייתי בבית הספר, במבחנים תמיד רציתי לסיים מהר ולצאת החוצה. הייתי עונה את התשובות שידעתי, ואם היה נשאר זמן לא הייתי מסוגל לבחון שוב את התשובות שלי, אז הייתי מיד מגיש ובורח מהכיתה.
כך הרגשתי גם באותו רגע, חוץ מזה שלא יכולתי להגיש את התשובות ולצאת. הייתי תקוע שם, עם עצמי, ולא היה לי לאן לברוח.
אז המשכתי להתבונן במחשבות שלי, בתשובות שנתתי, אבל בעיקר בשאלות שעלו, שהיו שאלות תפעוליות על כל מיני בעיות ואתגרים בחיים שלי, שאלות שעניתי עליהן עם הראש.
אבל ככל שהמשכתי לשבת, פתאום הופיעו שאלות אחרות, יותר עמוקות ויותר קשות.
שאלות על עצמי.
שאלות שיכולות לכווץ את הלב.
אלו היו שאלות שלא ביקשתי לשמוע, אבל מרגע שהן עלו והופיעו, כבר לא יכולתי לברוח מהן.
אז המשכתי להתבונן. התבוננתי בשאלות הקשות האלה, והתבוננתי בעצמי.
אחרי יותר מיומיים של מדיטציות, פתאום הופיעה תשובה.
אולי בעצם "תשובה" זו לא מילה מתאימה. היא לא הייתה מנוסחת במילים ברורות, והיא אפילו לא ענתה על שאלה מוגדרת היטב. כנראה ש"תובנה" היא מילה מתאימה יותר, כי פתאום, לפחות במה שנוגע לדברים שהתרוצצו במוחי באותם יומיים, הכל הסתדר.
לא כל הבעיות של נפתרו, אבל פתאום ראיתי אותן בצורה ברורה וצלולה.
כשחזרתי, נזכרתי שוב בי בתור תלמיד בית ספר, שעונה מהר את התשובות הראשונות שעולות לי בראש ויוצא החוצה, וזה קצת הזכיר לי את המדיטציות שאני עושה בשגרת היומיום.
לפעמים זה מספיק, אבל לפעמים זה רק מגרד את פני השטח. לפעמים צריך להיות מסוגל לקחת את הזמן ולצלול עמוק יותר.
וכדי לעשות את זה, תמיד עוזר לשים את עצמך במצב שבו אין לאן לברוח.
אה, כן. כמעט שכחתי.
דבר מעניין נוסף שקרה בריטריט, הוא שגם כשפתרתי את כל השאלות, גם כשראיתי הכל צלול, גם שכבר לא היו לי באמת מחשבות מציקות, עדיין היה בראש שלי צליל אחד, שחזר ונשנה, שוב ושוב, במשך שעות:
המוזיקה שהילדות שלי משמיעות בנסיעות במכונית.
אני לא יודע אם זה המקצב המונוטוני, המילים שלא אומרות כלום או האופן שבו זה מוחק לי את המחשבות, אבל הבנתי שלא משנה מה אעשה, כמה רחוק אלך או כמה חזק אתאמץ, כאבא לשלוש בנות, ממוזיקת פופ פשוט אי אפשר לברוח.
Comments