אהבה אמיתית

היום כשנהגתי ראיתי שלט פרסומת בו נכתב באותיות גדולות "אהבה אמיתית - יהלום אמיתי", וליד המילים הופיעה תמונה של תכשיט גנרי ומחיר מופקע.

פרצתי בצחוק, ממש, בקול רם.

התמונה שעלתה במוחי כשחשבתי על אהבה אמיתית הייתה דווקא של החלפת חיתול.

אתם יודעים, כזאת שדורשת מגבונים.

הרבה מגבונים.

יהלומים לא היו שם, תהיו בטוחים...

אין כמעט נושא עליו נכתב כל כך הרבה בכל התרבויות האנושיות כמו אהבה, ועדיין קשה לנו מאוד לענות על שאלות כמו מה זאת אהבה או מה עושה אותה "אמיתית".

בראייה הבודהיסטית, סבל נובע מהשתוקקות, וגם באהבה הדבר אינו שונה. אם אנו חשים רגשות כלפי אדם אחר רק בגלל מה שאנחנו מקבלים ממנו, אנחנו בסוף נסבול. אם אנחנו נאחזים במושא האהבה שלנו, אנחנו בסוף נסבול. אם אנחנו רוצים שמערכת היחסים הזו לא תשתנה לעולם, אנחנו בסוף נסבול. ולכן, האידיאל הבודהיסטי לאהבה, מה שאפשר לקרוא לו אהבה "אמיתית", הוא למעשה אהבה שאינה תלוייה בדבר. לעצמך, לאנשים אחרים ולכל היצורים החיים.

אני מודה ומתוודה שאת האידיאל הזה אני רחוק מלקיים, אבל גם אם "אידיאל" זאת מילה גדולה, לפעמים צריך כיוון לשאוף אליו. עבורי, תרגול של אהבה שאינה מותנית ושאינה מגיעה מתוך אחיזה או צורך אישי שלי, נראה לי נכון וחשוב, בוודאי כשמדובר באבהות.

ללמוד להיות מונע מאהבה אבל לא להיות תלוי בה, או במילים אחרות, לדעת לתת בלי הצורך לקבל, זאת בעיני באמת "אהבה אמיתית".

אבל בסוף, אלו הכל מילים. מה שמשנה הם המעשים, וזה בעצם התרגול:

לקום באמצע הלילה בלי לנטור טינה.

לתת מהזמן שלי גם אם יש דברים אחרים שאני רוצה או צריך לעשות.

להקשיב עד שהיא תסיים לדבר ולא להעסיק את עצמי במחשבות על למה היא לא בסדר.

לראות אותה כמו שהיא ולא כמו שאני מעדיף שהיא תהיה.

לחבק גם כשאני כועס.

להצחיק גם אם אני עצוב.

והרבה, הרבה, מגבונים.