top of page
Picture.jpg

נעים מאוד, אני יענקלה.

אני לא מורה זן, ולא נזיר. אני נשוי, יש לי שלוש בנות, עבודה, משכנתא, כלים, כביסה, וחיים רגילים לגמרי. בין לבין אני מתרגל זן קוריאני במסגרת בית הספר לזן קואן אום ישראל. הגעתי לזן במקרה, בזמן שחיפשתי איך להתמודד עם האתגרים הלא פשוטים של האבהות - ונשארתי.

כשהתחלתי לכתוב על התרגול בכלל ראיתי בעיני רוחי ספר. אבל משהו לא הסתדר לי, ולא הייתי בטוח, ולכן החלטתי להתייעץ על כך עם הבת שלי, באותו זמן בת שמונה.

השיחה התנהלה בערך כך:

"את מבינה, ספר על זן זה דבר מוזר. זן זה תרגול הרבה יותר מתיאוריה. זה כמו לכתוב ספר על ספורט. ספורט צריך לעשות, לא לקרוא. אי אפשר להסביר את זה. כלומר אפשר, אבל לא בטוח שזה יעבוד. להבין משהו בראש זה לא כמו לחוות אותו באמת".

"אוקי".

"אבל מצד שני, באמת יש פה משהו מעניין, משהו שיכול לעזור להרבה אבות. לי זה עזר מאוד, אני נהנה מזה. אני נהנה מהתהליך, מהתרגול, מהשינוי".

"נו?"

"אבל זה לא ממלא ספר. לא יודע מה יש לכתוב. הדברים בסוף די פשוטים, ואין באמת הרבה מה להגיד. הנה, לדוגמה, סיפורי הזן הם נורא קצרים. שיחות קצרות, אמירות, רק כדי להדגים רעיון ולגרום לך לחשוב. אני לא יודע מה לעשות עם זה".

"אבא, איך אתה נחשפת לזה בפעם הראשונה?"

"קראתי ספר".

"אז תכתוב ספר".

.

.

.

"אבל את יודעת, הסופרת של הספר הראשון שקראתי הייתה פסיכולוגית. היא הבינה באמת על מה היא כותבת".

"אבא, אתה לא פסיכולוג".

"נכון".

"פשוט תכתוב".

"בסדר".

אז ככה, כמו שהיא הציעה, אני פשוט כותב.

כיוון שאני אהיה אבא כל החיים, נראה לי מיותר לחכות עם הוצאת ספר עד שזה יסתיים...

ולכן החלטתי לשתף כבר עכשיו, תוך כדי תנועה, את מה שאני לומד מאבהות, זן, ומהתרגול של שניהם.

bottom of page